קלנדיה, יום ד' 28.7.10, אחה"צ

צופות: 
רותי ברקאי, דניאלה יואל (דו"ח משותף)
28/07/2010
|
אחה"צ

15.15- 17.15
פקק אינסופי של מכוניות לכיוון צפון.

נתבקשנו על ידי ועדת הסברה להגיע למת"ק קלנדיה ולקחת אישורים עבור פלסטינים מנבי סמואל שהשתתפו בסרט על שטח סי והוזמנו לאירוע בסינמטק ביום שישי.

הגענו מוקדם כדי להספיק לפני שסוגרים את המשרד. פנינו לשרוול 5 למת"ק. סגור. החייל צועק ושואל, מה אתן רוצות. צועקות בחזרה ומסבירות שבאנו לקחת אישורים מן המת"ק. החייל לא פותח, מברר עם המת"ק. צועק לנו בחזרה: "במת"ק לא רוצים לראות אתכן". מתקשרות למת"ק, למוקד ההומניטארי, מבטיחים לחזור אלינו. מקבלות אישור לעבור. אחרי שהתיק שלי עבר את המגנומטר, ברמקול קוראים לי לחזור. החייל אומר לי להוציא את כל תכולת התיק. אני מוציאה טישו מדובלל, החייל: "מה זה?" זה טישו. תוציאי עוד, איפה הסכין? יש לך סכין? מוצאת מברשת שיניים, מדביקה אותה לזכוכית. "בשביל מה זה?" "זה בשביל לצחצח שיניים". יש זמן, אין מה למהר. אנשים מחכים לתסריך לבית חולים, יושבים יושבים ומחכים. אישה עברה בטעות במסלול המת"ק, נתקעת. חלון הומניטרי, תריסים מוגפים. מזגן פועל, כסאות מזוהמים. אין מגע עם החיילים. אנו עומדות לפני הזכוכית אולי יעבור חייל ויחון אותנו במבטו. החייל לא רוצה לתת לנו את האישורים, יבואו האנשים מנבי סמואל ויקחו הם את האישורים. מסבירות שסוכם שאנחנו נבוא לקחת. החיילים שלחו אותנו לשלום ואמרו לנו "תבואו מחר". זה מה שקרה לנו כישראליות, תארו לכם מה עובר פלסטיני הנזקק לשירותי המת"ק.

בחלק הצפוני הושלם הגידור לקראת הרמאדן, הצרת צעדים נוספת. נותר מעבר צר. הכיכר חסום למעבר ישיר לצפון, יש לנסוע לכיוון הנגדי ואז להסתובב.

הכל פקוק מכל כיוון אפשרי, אפשר כבר לתאר מה יקרה שם בעוד עשרה ימים בחום אוגוסט ועם המעברים הצרים.