חבלה, מעבר אייל, יום ה' 5.8.10, אחה"צ

 מעבר אייל 16:15
עשרות ממתינים בתור לקרוסלות. השמש קופחת ללא רחם. ממתינים באדמה ללא צל. במעבר מישראל לגדה המערבית.
הפועלים השבים מיום עבודתם מברכים אותנו במאור פנים. נשמעות קריאות (בעברית): "מה רוצים מאתנו?"  "את רואה מה עושים?"  "תדברי איתם. תעזרו לנו." "סבלנות. סבלנות," מרגיע אותנו גבר אחד, אך מוסיף: "גם בבוקר ככה.". נכנסנו מבעד לקרוסלות לקול מצהלות הממתינים. "תכנסו, תכנסו," הם מאיצים בנו.                          מתוך שמונה עמדות בדיקה, פועלת אחת בלבד(!) אכן חיסכון רב בכוח אדם.
על הקיר שלט: שהייה נעימה ובטוחה. בבוא נשים ספורות, הגברים בג'נטלמניות נותנים להן זכות קדימה. "יהיה בסדר," מנחם ממתין אחד. "It is bad life" מפטיר אחר. לאחר חמש דקות של קרוסלות נעולות (בציניות): תודה." "Good morning." "תכנסו, תכנסו בפנים. שם הכי חשוב."
בבדיקת  הברזייה מתברר כי היא ברכה לבטלה - המים לוהטים. 

שער חקלאי חבלה 17:00                                                                                                      
עשרים וחמישה ממתינים. הם נכנסים בדבוקות של חמישה. מתגלעות מריבות- איזו דבוקה תיכנס ראשונה.       אחד בכל דבוקה מרכז את תעודות הזהות ומגישן לחייל הבודק.  בהחזרת התעודות והתסריכים חל בלבול, הגורם לרוגז רב. התור מתנהל בעצלתיים. החום כמתואר לעיל. גבר מבוגר מתנה את צרותיו: "במת"ק לא נותנים אישורים. הכל פוליטיקה. הכל קומבינות. צריך לתת סיגריות (כשוחד).                                             מסתבר כי התור כה איטי משום בדיקת התעודות מתבצעת פעמיים - אחת בחוץ ואחת בפנים               לשאלה "מדוע כך?" עונה חייל נרגז: "את אל תגידי לנו מה לעשות!" ואחר מבאר:  " לצרכי יעול." (!) בחוץ ארבעה חיילים בודקים. חיילת אחת בג'יפ ומספר לא ידוע לנו של חיילים בפנים. אין בין הממתינים גם אחד שאינו זוכה להוראות בימוי מפורטות: אם הוא ניצב בשמאל, הוא מצטווה להימין וכמובן גם להיפך. את האופניים (באופן עקבי משום  מה) יש להשעין משמאל לשער. האם החיילים בשער הם במאים לטנטיים מתוסכלים?                  פלשתינאי אחד מסורב כניסה. אין הוא מורשה לחזור לביתו דרך שער זה. עליו ללכת (תחבורה הרי אין) מרחק רב כדי לחזור לביתו הקרוב כל כך. יומו הארוך רחוק מגמר.