בית לחם, יום ו' 27.8.10, בוקר

צופות: 
יהודית א., חנה ב. (מדווחת)
27/08/2010
|
בוקר

יום  שלישי של רמדאן
בתקופת הרמדאן יש במחסום בית לחם  שתי נקודות ביקורת. נקודת הביקורת הראשונה היא ליד מגרש החניה, שסגור בימי ששי של הרמדאן,  ומאוישת הן ע"י שוטרים ושוטרות פלסטיניים והן ע"י חיילות וחיילים של  צה"ל. הכניסה השנייה, שהיא הכניסה הרגילה למתחם המחסום, ממוקמת במעלה גבעה ומאוישת ע"י חיילים ושוטרים ישראליים. 

הגענו למחסום בשעה 08:50 וכבר הייתה במקום תנועה רבה מאד של פלסטינים בדרכם לתפילה. הזרם היה בלתי פוסק וברור היה כי יש עלייה משמעותית במספר האנשים המבקשים לעבור לתפילה. עוד בטרם הגענו למקום כבר קבלנו קריאות טלפוניות מאנשים שסורבו מעבר, וכשהגענו למקום התברר כי רבים קיוו להצליח לעבור למרות האיסורים והנהלים.  לאורך כל הזמן שהשקפנו במקום היה זרם בלתי פוסק של מתפללים וגם כאשר עזבנו לקראת 11:30 עדיין  המשיכו להגיע המוני אנשים.

מעבר הנשים בנקודת הביקורת הראשונה היה חלק ואילו אצל הגברים הצטופף המון רב ודחוס, וזה במהופך למצב בנקודת הביקורת השניה. עלינו לכיוון נקודת הביקורת השנייה אך הדוחק האיום ששרר שם, בייחוד במעבר לנשים, היה כזה שלא הצלחנו אפילו להתקרב לכניסה. לאחר טיפוס די מסוכן הצלחנו לעקוף את הדוחק וראינו כי הקרוסלה נפתחת רק מפעם לפעם. בכל פעם עברו כ-20-25 נשים והקרוסלה נעצרה. זרם הנשים הלך וגבר והיה ברור שהמצב קשה וכי הדוחק האיום לא רק גורם לסבל רב אלא הוא גם מסוכן.
לעומת המהומה הקשה בכניסת הנשים התנהלו באותה עת העניינים במעבר לגברים בשקט יחסי.
 לפני הכניסה לנקודת הביקורת הראשונה דאגו להצל את האזור, אך בכניסה לנקודת הביקורת השנייה שהיא למעשה הכניסה למתחם המחסום,  אין צל – והעמידה בשמש הלוהטת היא תוספת קשה לסבל הנורא שעבר על האנשים.

במשך הבוקר התגבר הלחץ גם בתור הגברים וגם משם שמענו לא מעט תלונות והערות על אזלת היד המחפירה שלנו ועל הכוחנות המופעלת על אנשים שמבקשים לקיים את זכותם הבסיסית להתפלל בחגם במקום המקודש להם ביותר. התלוננו בפני הקצינים שהיו במקום ואלה הבטיחו כי המצב ישופר, אך למעשה דבר לא השתפר במשך כשעה וחצי. אחת הנשים הפלסטיניות שכנראה ראתה את הנולד הוציאה בקבוק מי קרח מתיקה והתיזה את המים על הנשים בתור. אחרות הביאו עמם מגבות לחות וכיסו בהם את ראשי הילדים והרטיבו את פני הנשים. המצב היה איום.  זרם האנשים הלך וגבר מרגע לרגע ולא נשאר ספק כי "המערכת" כשלה לחלוטין.
אחרי כשעה וחצי הצלחנו בסופו של דבר להגיע אל הכניסה. לפתע נפקחו כנראה עיני מי מהממונים וכל השערים נפתחו, אפשרו לאנשים לעבור מחוץ לבניין ולא דרך המגנומטרים, המעכבים עוד יותר את המעבר, וסוף סוף נראה כי יש סיכוי שאנשים יגיעו "חיים" לתפילה.

אנו שואלות: ידוע לכול כי בשבוע השלישי של הרמדאן (הנמשךכחודש) והרביעי גובר זרם המתפללים – ואכן מספר העוברים השבוע היה כנראה כפול  או יותר מהעוברים בשבוע שעבר. עד שעה 11:00  עברו כ- 28 אלף מתפללים.  אם כבר מפעילים את הנהלים הקשים הנוגעים לחופש התפילה מדוע לא לתכנן את המעבר כך שיהיה אנושי ככל הניתן? האם לא ניתן היה לעשות ב-9:00 את מה שעשו ב-11:00?

ניתנה  הוראה להקל במעבר של פלסטינים שגילם מעט צעיר מהגילים "המותרים" וילדים שגילם מעט מעבר ל-12.  לאור הלחץ הקשה לא ניתן היה לברר אם החיילים נהגו בהתאם להוראות האלה – ובמצב ששרר במקום קשה גם לצפות לכך. מה שאנחנו ראינו וכאבנו זה את האכזבה המרה של המסורבים במעבר. המצב לא נעלם מעיני העיתונאים שהיו במקום שצילמו וראיינו את העוברים והשבים.  התנהגות החיילים השבוע הייתה עצבנית ולא פעם בלתי מכבדת ואפילו גסה. יש להניח כי הלחץ והחום לא הקלו על המצב, ואנו תמהנו למה צריך להביא את המצב לכך? למדנו בשבועיים האחרונים כי ניתן גם אחרת!.

כך שנה אחרי שנה,רמדאן אחרי רמדאן – וכל זה לא יישכח ולא יסולח.