קלנדיה, יום ה' 12.8.10, אחה"צ

צופות: 
רוני המרמן, פיליס וייסברג, תמר פלישמן (מדווחת וצילמה).
12/08/2010
|
אחה"צ

אורחים: יוסי יונה וחגי רם מרצים מאונ' באר-שבע

סביבותיה של קלנדיה
מתוך החלטה להמיר מפעם לפעם משמרת שגרתית בנסיעה אל הכפרים שנשארו מנותקים מהעיר, שהינה מרכז חייהם של התושבים, אשר הפכו לגטאות בעקבות סגירתם כמובלעות ע"י מפלצת חומת ההפרדה שנועדה לתחום את גבולה של "ירושלים רבתי", יצאנו בשעה מוקדמת מהרגיל בדרך הקרויה "מרקם חיים" המובילה אל ביר-נבאלה לכיוון הכפר בידו.  הדרך אל בידו עוברת במנהרה אימתנית שלכמותה טרם נחשפנו: ארוכה ומבוטנת, נראית כחור שחור באמצע בוהק היום החם שטוף השמש. מעל החומות התוחמות את צדי הדרך שלפני ואחרי המנהרה, נמתחו גדרות תיל ומטילי מתכת מחודדים. תפארת הקונסטרוקציה הזאת נועדה לשמור על שלומם של המתנחלים שבתיהם אדומי גגות הרעפים ממוקמים (כדרך הטבע) על ראשי הגבעות.
הכוונה הייתה לבקר במספר רב של כפרים. אך המציאות מתנהלת בזמן משלה, בקצב שונה ואיטי מזה שמתכננים. הספקנו לבקר בשני כפרים.

בשני המקומות, ללא הודעה מוקדמת שמחו לפגוש בנו, לארח לספר ולשוחח. הדגל של מחסוםווטש שהתנופף מעל המכונית, כמו היה לפורץ דרך: בכל צומת אנשים מיהרו להתעניין אם אנחנו צריכות עזרה, הסבירו, הנחו ואף התנדבו להוביל אותנו אישית אל היעד.

1. הבית הכלוא שבפאתי הכפר קטנה:
כשעצרנו ליד המסגד של קטנה כדי לצלם את החומה המפרידה את הר אדר מהכפרים הפלסטינים, חבר אלינו יוסוף תושב המקום והציע להוביל אותנו אל המשפחה הכלואה בביתה. נסענו דקות ספורות והגענו אל שער נעול מוקף סלילי תיל, הממוקם על דרך המובילה אל בית הרחוק יותר מ-200 מ' מהשער.
יוסוף התקשר לשוכני הבית ולקראתנו הגיע איש צעיר, נידאל, ובידו המפתח לשער. על השאלה אם מותר לנו להיכנס עם המכונית השיב: "נכנסים רק בעלי לוחיות צהובות ומג"ב". כלל זה אף נכון למורשים לבקר את בני המשפחה: ישראלים ואנשי כוחות הביטחון בלבד. הכניסה לקרובי משפחה וידידים – אסורה!
בדרך אל הבית למדנו מנידאל שבני המשפחה עצמם מנועים מלהיכנס עם רכבם לתוך החצר.
בעבר, לפני עשרה חדשים, היה לו רכב משלו. יום אחד העז והחנה את רכבו בתוך החצר. תוצאת ה"פשע" הייתה שהרכב הוחרם, על נידאל הוטל קנס של 3,000 ₪ ובנוסף נכלא למשך 12 יום ב"מלון מגרש הרוסים".
ישבנו עם בני המשפחה במרפסת שבפתח ביתם, "תחת גפנם". בסמוך, על אם הדרך בתוך הנחלה רחבת הידיים, נטוע עץ אורן עבות. בימים רחוקים, כשקרובים ומכרים היו באים לבקרם, בימי הקיץ החמים, צילו של העץ היה מסוכך על כולם ומנעים להם את החברותא. היום, שוטרי מג"ב העורכים סיורים וחודרים לרשות הפרט של בני המשפחה, הם המנצלים הבלעדיים של פינת חמד זאת שראתה ימים יפים מאלו.
ארבע שנים חלפו מאז כלאו את המשפחה בין הגדרות: "ביטחון לתושבי הר-אדר" הסבירו להם.

תוך כדי בניית המכלאה נותקו צינורות המים והחשמל. 40 יום הם שהו בחשיכה ולאחריה חוברו לחברת החשמל הישראלית. המים לא שבו יותר לזרום בברזים שבביתם,. בור המים המדופן אבן והחפור בסמוך למבנה חרב ובחורף מימיו מעופשים. המים מובאים למקום במיכלים, במחיר 150 ₪ למיכל. בשל איכותם הירודה של המים ותנאי המחיה הקשים, אשתו של נידאל (בעלת ת.ז. כחולה), מבלה עם שני ילדיהם את רוב זמנם בבית הוריה בשועפת. אחיו של נידאל, נור, שגם הוא ומשפחתו גרים במקום, עובד כפועל בהר אדר. נור הראה לנו את התסריח שבעזרתו הוא מורשה להגיע לעבודתו ועליו מצוין במפורש: "הר-אדר" בסמוך לביטוי "יהודה ושומרון" (??).

בעודנו יושבים במרפסת הבית, מתענגים על הקפה שהוגש, על אשכולות הענבים מהכרם שמעל ראשנו והתאנים העסיסיות שקטפנו מהעצים שענפיהם עמוסי הפרי מוטים כלפינו, הבחנו בבחורים צעירים רצים שחוחים בין שיחי החצר לכיוון השער. כשהגיעו הבחורים לשער, שיטחו את גופם על האדמה ועברו בזחילה מתחתיו בחריץ שגבהו אינו עולה על 40 ס"מ. "שב"חיםinfo-icon, פועלים שחוזרים מהעבודה", הסביר לנו נידאל. אם יבחינו בהם נוסעיו של ג'יפ המג"ב המסייר במקום דרך קבע, יטענו כלפי יושבי הבית שהפרו את הבטחתם. כי הם המופקדים על המפתח והם ערבים שזר או הפוך על הפוך: מי שאינו באמת זר, לא יחדור לתחומם. 
- ואנחנו, היהודיות המורשות להיכנס, שזרות אנחנו לבני המשפחה, למה אנחנו נחשבות?
 אשתו של נור שכרסה בין שיניה עתידה ללדת בקרוב. היא אמורה ללדת בבי"ח ברמאללה.
 האם תצליח האישה להגיע בשלום לבית החולים? – אמבולנס הרי לא מגיע למחוזות נידחים אלו, תחילה עליה ללכת אל השער הנעול ומשם לנסוע במשך כשעה או יותר אל רמאללה.

 בחשש ודאגה לא נותר אלא לקוות לטוב.

כל כך קרוב, כל כך רחוק... כל כך יכול היה להיות אחרת, כל כך צריך היה להיות אחרת...כל כך כואב.

2. הכפר אלג'יב: בכפר אלג'יב, הממוקם על אדמות גבעון המקראית, ארח אותנו מי שהיה בעבר מוכתר הכפר.
ישבנו בחברתו  בתוך חדר מחשבים בו ישבה קבוצת ילדים מול המסכים.

האיש בן ה-60, שבעבר עבד כמנהל עבודה בחברת הבנייה של רובינשטיין, סיפר שהוא נשיא חברת NGO שייסד ומטרתה טיפוח ולימוד ילדים. אחותו שבארה"ב תרמה את המחשבים והוא אוסף שקל אל שקל כדי לתחזק את המקום. ממנו גם למדנו שבעבר היו ברשות תושבי הכפר 9,000 דונם אדמה אותה עיבדו התושבים למחייתם, אלא שהקרקעות ברובן הגדול הופקעו ע"י ישראל לשם בניית כבישים, פיתוח וביטחון והיום לא נותרו בידיהם אלא 1,900 דונם בלבד. מרבית התושבים עובדים כפועלים (עבדים בשפתו) בהתנחלויות סמוכות.

האיש מכיר מכבר את מחסוםווטש, הוא זיהה את רוני ממפגשים שונים ובאלבומו תמונה משותפת לשניהם. אך להשקפתו, למרות הכוונות הטובות שלנו, אנחנו איננו יותר מקוסמטיקה עבור השלטונות הישראליים.
לא יכולנו להכחיש את הדברים והרגשנו כאילו הוא זורה מלח על פצעים פתוחים.