ענאתא, יום ו' 13.8.10, בוקר

צופות: 
מילי מ' ותמר א' (מדווחת)
13/08/2010
|
בוקר
  יום שישי הראשון של הרמדאן


11:10 - 12:55

נקודת הבדיקה להולכי רגל הועברה מהקרוסלה אל כעשרה מטרים לפני הכניסה לשרוול המוביל אל הקרוסלה - כדי שתהיה גישה רחבה יותר, לדברי החיילים. כך היה גם קל יותר להחזיר מסורבי כניסה, בלי להיאלץ להפעיל את הקרוסלה בכיוון הנגדי ולשלוח אותם נגד כיוון התנועה בשרוול הצר.

מעל נקודת הבדיקה נתלה שלט עליו נכתב שגברים מגיל 50 (ילידי שנת 1960) ונשים מגיל 45 (ילידות שנת 1965) אינם זקוקים לתסריך כדי לעבור. השלט היה כנראה מהשנה שעברה, כי תיקנו את מספרי השנים. מה יהיה עם ילידי 1960 וילידות 1965 שטרם חגגו את יום הולדתם ה-50 וה-45 בהתאמה לא היה ברור. שלטים נוספים ציינו היכן הכניסה והיכן היציאה. חייל אחד אמר שאיפה שכתוב "כניסה" היה צריך לכתוב "יציאה", כי זאת דרך היציאה לירושלים, ואיפה שכתוב "יציאה" צריך היה להיות כתוב "כניסה", כי שם נכנסים לתוך שועפט וענאתא. חשיבות ההגדרה רק ברמה התיאורטית של תפיסת המרחב. איש לא נכשל בדרך הכניסה למחסום = דרך היציאה לירושלים בשל שילוט לא ברור.

רוב האנשים עברו בתחבורה הציבורית. האוטובוסים היו מלאים עד אפס מקום. מי שעמד בפרוזדור נאלץ לרדת ולעבור את המחסום ברגל כדי שהחיילים יוכלו לעלות ולעבור בין הנוסעים לבדיקת התעודות. זמן ההמתנה הן לאוטובוסים והן להולכי רגל לא עלה על מספר דקות. לכך תרמה כנראה גם העובדה שמספר המורשים לעבור כאן מוגבל: רק תושבי מחנה הפליטים שועפט וענאתא בעלי תעודות מתאימות או בני גיל מתאים, לא סתם אנשים מרחבי הגדה המערבית. שני משקיפים של אונוור"א שהיו במקום אמרו לנו שיש מחסום נוסף בענאתא שם עושים סינון ראשוני של האנשים.

כמה עשרות אנשים לא הורשו לעבור, או מפאת גילם ה"צעיר" מדי או משום שהתסריך שלהם היה טוב רק למחסום הזיתים. אך הצעירים כבר לא מגיעים בהמוניהם, כמו לפני שנתיים-שלוש, כי הם כבר הפנימו כי אין סיכוי לעבור.

עשרה עד עשרים ממסורבי המעבר המשיכו לעמוד בקרבת המחסום. על השאלה עד כמה מותר להם להתקרב למחסום התנהל מאבק השליטה המקומי. לא רק שהחיילים לא סבלו את נוכחותם ליד המחסום, גם פתחי שתי החנויות הראשונות במרחק של כמה עשרות מטרים היה קרוב מדי עבורם, ושוב ושוב הם גירשו את האנשים לחנויות המרוחקות יותר. זה הלך מ"אני מבקש יפה" ו"אני מבקש פעם נוספת" בלי ועם מגפון דרך צעקות "אחורה" מלוות בתנועות ידיים כאילו הם מגרשים זבוב ועד לדחיפת האנשים בכתפיים. איש אחד התעקש להישאר ליד החנות הראשונה, נתן לחייל לדחוף אותו שניים-שלושה מטרים ואז התיישב על הרצפה. בלחץ החייל הצטרף אל האחרים, אך מאוחר יותר עשה עוד ניסיון להתקדם, חייל אחד הסכים לבדוק עוד פעם את הניירות שלו וכבר לא אמרו כלום על כך שהוא התיישב על אבן לפני החנות הראשונה. זה עודד אחרים שהתקרבו גם הם, החיילים החלו לדחוף, אך לא הפעילו אמצעי כוח אחרים, לא כל כך ידעו כיצד להשיג את מבוקשם והיה נראה שכבר התלבטו האם לוותר. הפלסטינים לא העמידו אותם למבחן סופי ונסוגו.

בשלב מסוים הגיע ה"רמת"ק" (ראש משרד התיאום והקישור), כנראה בסיבוב מחסומים, ושאל על התרשמותנו. אמרנו שזה סקנדל שלא נותנים לאנשים גישה חופשית לתפילה. "עם זה אתן צריכות ללכת לשר הביטחון וצפונה", אמר והלך.

ב-12:50, דקות ספורות אחרי שתפילת הצהרים החלה וכבר לא היו מי שביקשו לעבור קפלו החיילים את עמדת הבדיקה וחזרו אל מקומם הקבוע. נציג המת"ק ניהל ויכוח אחרון עם אישה מסורבת מעבר ואז הלך גם הוא לדרכו. המחסום חזר למתכונתו היומיומית והעמידה ליד החנויות הראשונות הייתה שוב מותרת.