חמרה, מעלה אפרים, תיאסיר, יום ב' 7.1.08, בוקר

צופות: 
דפנה ב' ואורחים
07/01/2008
|
בוקר
אורחים: שני עו"ד מהאגודה לזכויות האזרח, וכן מיודענו ז' ו-י"מ

סיכום: לא היתה זו משמרת מחסוםwatch במובנה הרגיל. המטרה היתה לשמוע ראשי מועצות וחקלאים מצפון הבקעה, להעריך את בעיית המים באזור ולהבין האם ואיך האגודה יכולה להתערב לטובת תושבי המקום.

בנוסף לכך, כיוון שקרתה טרגדיה באזור (דיווח בהמשך), רוב רובו של היום עסקנו בכך והיינו תחת הרושם הכבד של האסון, כך שזמן הצפייה במחסומים התקצר מאוד.

מוהנד דראגמה, נער בדואי בן 19, נהרג אתמול (6.1.08) על אחת הגבעות שליד מחסום תיאסיר, לאחר שהרים ככל הנראה נפֶל, רימון או פגז, שהחיילים השאירו בשטח כשסיימו את אימוניהם. לפי דיווח ראשוני של "יש דין" כבר נהרגו בדרך זו תשעה פלסטינים,  מהם חמישה ילדים.  
 גופתו של הנער הועברה בידי הצבא למכון הפתולוגי באבו כביר. המשפחה, שמוצאה מתיאסיר ומתגוררת בצומת הפונה מכביש 578 (דרך אלון) מערבה לכיוון תיאסיר, הרוסה לגמרי כמובן. לפני שנתיים נשרף להם האוהל ובתם בת ה-12 נשרפה למוות. ביקרנו במאהל, ההורים היו באותה עת בתיאסיר, נתמכים על ידי המשפחה המורחבת, ושלושת ילדיהם בני 10, 13 ו-15, קיבלו את פנינו. הם נראו כל כך, כל כך אבודים, לא מבינים מה שקרה להם, ולבד...
קרובי משפחה פנו אלי לעזור לזרז את שחרור הגופה, כי כבוד המת דורש למהר ולקבור אותו. אך מסתבר שהגופה במצב שאי אפשר לזהות והמכון הפתולוגי הישראלי דורש מההורים לעשות בדיקת DNA. איפה? באבו כביר (ישראל) כמובן. באטימות הרגילה הסבירו לי, ש"מה הבעיה, יקחו כמה מוניות ויגיעו לאבו כביר, זו רק הוצאה כספית". בדואים המומים ממות בנם, מלה אחת בעברית אינם יודעים ומעולם לא הרחיקו יותר מ-10 קילומטרים מהמאהל שלהם...
הייתי בקשר עם קצין משטרה בשם חנא, שהיה רגיש מאוד למצב ועשה מאמצים כנים לעזור. אחרי בירורים קיבלנו תשובה שלא ניתן לעשות בדיקת DNA בבית חולים ביריחו או בשכם (למה? זו בדיקה פשוטה מאוד, קצת רוק...) והם חיייבים לנסוע לתל אביב. לבסוף, בגלל הלחץ שלנו ואולי בגלל רגשי האשם של הצבא - המשטרה החליטה לספק ניידת שתיקח אותם לאבו כביר ממשטרת מעלה אפרים, ותחזיר אותם . אחי האם ביקש להצטרף, כי האם במצב נפשי ופיזי קשה והוא רוצה לתמוך בה, מה עוד ששני ההורים אינם דוברי עברית. אבל לא, זה כבר מוגזם, הרי אין לו, ולהם, אישור.

(למחרת, ביום שלישי בבוקר, כאשר הוא הביא את ההורים השכולים למשטרה במעלה אפרים, נוכחו שם שהאם לא במצב שמאפשר לנסוע עד תל אביב, וראו זה פלא - פתאום אפשר לעשות את הבדיקה בתחנת המשטרה מעלה אפרים! כל העת הייתי בקשר עם אחי האם ויחד עם קצין המשטרה חנא, נידנדנו ולחצנו שיזרזו את הבדיקה. ב-17.00 הביא אמבולנס של מד"א את גופת הנער למחסום תיאסיר. דאגתי מראש שיהיה במקום קצין מת"קinfo-icon כדי שלא יתעוררו בעיות של מעבר - הן של הגופה והן של הקרובים. זהו. המשפחה יכולה להתחיל לבכות את בנה, ששילם בחייו הצעירים על חוסר איכפתיות ורשלנות של הצבא.)

לא אשחזר את הפגישה שלנו עם נציגי הכפרים, מה עוד שברוב הזמן הייתי בשיחות טלפון בקשר לנער הבדואי, אבל עלו שלושה נושאים הנוגעים לנו:
1. מעבר בזק בין צפון הגדה לישראל - הקלה גדולה מאוד בהעברת הסחורות, אך אסור שם מעבר רגלי.
2. במחסום תיאסיר (וגם בחמרה, לצורך העניין) מותר רק מעבר של רכב הרשום על שם תושב הביקעה. ישנם תושבי הביקעה שאינם רשומים, או שהרכב רשום על שם האח ואותו רכב נתקל בבעיית מעבר.
3.כאשר הרכב אינו רשום על שם הנהג - הוא מנוע מלעבור במחסום. אך מה עושים כאשר שני אנשים שותפים במשאית אחת הרשומה על שם אחד מהם, והשני רוצה גם הוא לעבוד ולהעביר סחורות (בעיקר חקלאיות) ? המניעה היא לא קבועה, מדי פעם,  תלוי בחיילים ובמצב רוחם, אומרים האנשים, מה שמעיד על שרירותיות....

15.00 - ביקור אצל שבט אל-חדידיה
השבט הבדואי שגורש ממקומו, לאחר שפעמיים הרסו את אוהליו ודירי העיזים שלו והחרימו לו שתי מיכליות המים (בקיץ החם) - חזר למקום שנמצא 50 מ' ממקומם המקורי. עד כה עדיין לא הטרידו אותם כאן, ואחרי ששילמו קנס כספי החזיר להם הצבא את מיכלי המים וגם את הטרקטור הגורר. עכשיו יש באפשרותם לנסוע לעין שיבלי, מעבר למחסום חמרה, להביא מיםinfo-icon.
המשאבה של חברת מקורות הישראלית, הנמצאת  כמה מטרים מהם, באותו מקום שלפני הכיבוש היתה הבאר של השבט, מפמפמת מים ליהודים בלבד.

10:20 מעלה אפרים
אין מכוניות פלסטיניות.
 לפנינו מכונית ישראלית ובה כמה אברכים, כנראה חברים של חיילי המחסום. אנו ממתינים כעשר דקות עד שיסיימו את השיחה הידידותית ביניהם מבלי שנוכל לעקוף ולהמשיך בדרכנו. אלה כנראה החוקים כאן.

10:50 חמרה
שלוש מכוניות ממתינות למעבר ממזרח, מהבקעה אל הגדה. בכיוון ההפוך ממתינים אנשים רבים (נוסעים) לרכבים שעדיין לא עברו את הבדיק (כיוון שכם) לאחר שאת המחסום נאלצו, כנהוג, לעבור ברגל.

13:45 - 14:30 תיאסיר
אין תורים. מדי פעם מגיעה מכונית ממערב (במשך כל שהותנו לא הגיעה אף מכונית ממזרח). האנשים יורדים ממנה ומחכים בסככה, מרחק כ-40 מ' מביתן הבדיקה. משם הם נקראים לבוא "וואחד-וואחד". יחסית, המעבר מהיר, אבל נהגי המוניות אמרו שמשמרת הבוקר עיכבה אותם שעות והיו תורים ארוכים.

חייל ניגש אלינו, פיאותיו האדמוניות ארוכות וכיפה ענקית מכסה את ראשו. בביישנות-מה הוא שואל מי אנחנו ולמה באנו. מצטרף מפקד המחסום, חילוני למראה (ללא כיפה), יהיר ועוין. הוא מודיע לנו שהוא "קלגס" ולא מבין למה אנחנו באים לצפות על מי שאנו מכנות "קלגסים". אני שואלת אותו מי כינתה אותו כך והוא עונה "לחבר שלי , קובי, קראתם קלגס ואני חבר שלו, אז גם אני קלגס", נורא מרוצה מתשובתו הוא ממשיך "באתם לנחם את הערבים?" ומצחקק. "אנחנו נורא מצטערים שהילד הבדואי מת," הוא אומר ושלושת החיילים שהתקבצו סביבנו פורצים בצחוק מרושע. "שילמדו," הוא מוסיף, עדיין מרוצה מעצמו, "לא להיכנס לשטחי אש ולא לחפש רימונים צה"ליים". 
התרחקתי מהם כדי להרגע.

16:30 - מחסום חמרה
כמו בבוקר - מעט מכוניות ממתינות אך הרבה הולכי רגל שנאלצו לרדת מהמכוניות בצד המערבי ולעבור את המחסום ברגל, ועכשיו ממתינים לרכבים שיעברו אף הם. הערב מתחיל לרדת ונעשה קר.