חמרה, תיאסיר, יום ג' 2.10.07, אחה"צ

צופות: 
שולה ב. (מצלמת) ודפנה ב. (רושמת)
02/10/2007
|
אחה"צ

 חוה"מ סוכות, יום 20 לרמדאן

12.30 - מחסום חמרה
בהגיענו, הריטואל הרגיל: עוד ממרחק 100 מ' אנו שומעות את הצופה במגדל השמירה מזהיר את עמיתיו מפנינו. מפקד המחסום מתחיל לצעוד לקראתנו ואנו פוגשות אותו כ- 40 מ' מהמחסום. הוא מסלק אותנו כצפוי אל הבטונדות, כ-80 מ' משם. בשבוע שעבר המג"ד שלו אישר שנעמוד בדיוק שם, ליד עוקב המים, אבל הוא מסרב לברר עם המג"ד.
החיילים נוטשים את המחסום למרות המכוניות הממתינות וסועדים את ליבם. כעבור 5 דקות מכריז המפקד שהמחסום ימשיך להיות סגור בגללנו. (אנחנו האויב וצה"ל יעשה הכל כדי לסלק אותנו מהמחסום. יש לציין כי אנחנו לא יזמנו שום דיבור עם החיילים ולא פנינו אליהם בשום עניין.)

תור של 9 מכוניות ממערב למזרח ומהצד השני 3 מכוניות ושני אוטובוסים מלאים בפועלים שחוזרים מעבודת יומם בשדות ההתנחלויות.

חם מאוד והפלסטינים בצום.

מתוך התחשבות באומללים אנו נסוגות לאן שהחייל דרש. לפני כן אני ניגשת לבדוק אם יש מישהו במכלאת המעוכבים וחוזרת מייד לאחור. או אז המחסום נפתח לתנועה.

מתברר שהחיילים לא בזבזו את הפסקת האוכל שלהם לשווא:
בשעה 13:10 מגיעה ניידת משטרה, שני השוטרים (והחייל המלווה שלהם) מדברים עם החיילים. 13.40 כעבור זמן אחד השוטרים ניגש אלינו ומסביר לנו שאנו מעוכבות בגין "הפרעה לעובד ציבור". שאלתי אותו אם בהגיעו, או באיזשהו, זמן ראה אותי מפריעה והוא אמר ש"לא, אבל אולי הפרעתי קודם"...
ביקשנו להגיש תלונה נגדית על הפרעה למתנדבות של ארגון זכויות אדם במלוי תפקידן. בעת נטילת העדות ממני מתקבלת ידיעה על תאונה קטלנית והשוטרים התבקשו להגיע למקום. הם לא ממש הזדרזו, לא לפני שיסיימו עם מקרה קשה ביותר ולבטח דחוף וחשוב יותר. מכיוון שאנחנו יותר מתחשבות מהם, שולה מוותרת על הגשת עדות כדי לשחרר את כוחות ההצלה להציל חיים.

ביתיים התור משני צידי המחסום מתקצר אך בקצב איטי.

14:00 אנחנו עוזבות. 7 מכוניות ממתינות ממערב. 


ביקרנו במקום מושבם החדש-ישן של בני משפחת אל חודידה, שדיווחו לנו שלמרות שעזבו את מה שהוגדר על ידי הצבא כ"שטח צבאי" הרי ששני עוקבי המים שלהם לא הוחזרו להם. הייאוש ניכר בכל, מחר יכולים להחרים את העוקב השלישי והאחרון, ומה אז? עכשיו הם יושבים במקום שיש בו צו הריסה מטעם מינהל התכנון ל"אוהל וגם לַדִיר" (ציטוט מהצו).

15.25 - מחסום תיאסיר
בהגיענו, רק משאית אחת ממתינה מצד מזרח. החיילים שרויים בניחותא בבודקה הממוזגת והמשאית מחכה בחום כ-10 דקות, עד שהם מבחינים בנו ומעבירים את המשאית ועוד שתי מכוניות נוספות.
כאשר עזבנו וחזרנו לרכב, שבו החיילים למנעמי הבודקה והתעלמו ממשאית ומונית שהמתינו. שבנו ויצאנו מהמכונית שלנו והחיילים יצאו והעבירו את השתיים.

16.00 - עזבנו.


ולאף אחד לא אכפת
בדרכנו חזרה הביתה, ליד חמאם אל מליח, עצר אותנו פלסטיני ממיודעי עם הסיפור הבא: בדואי זקן בן 75 נעצר אתמול אחה"צ (15:00) בגבעות בהם רעה את הצאן, באזור מחסום תיאסיר. הוא נלקח למחסום ועוכב שם שעתיים, עד שהגיעה המשטרה ולקחה אותו. מאז נעלמו עקבותיו. כאשר טלפנו קרוביו למת"ק התבשרו שהוא עצור במשטרת מעלה אפרים.
טילפנתי למת"ק ולאחר בירור נאמר לי שהוא עצור במשטרת אריאל, בגין "גניבת תרמילי כדורים" הכוונה לתרמילים ריקים שהיו פזורים בשטח !!
טילפנתי למשטרת אריאל וקצין מעצרים הודיע לי שאכן האיש נעצר על "גניבת תרמילים", בילה את הלילה בתא המעצר ושוחרר הבוקר ב-8.00. שאלתי אם בדקו אם הוא יודע את הדרך הביתה (כ-150 ק"מ משם) ואם יש לו כסף לנסוע (הרי האיש נלקח מאחורי הצאן) והתשובה היתה שלילית. זקן בן 75, שמעולם לא הרחיק מעבר ל-20-30 ק"מ ממאהלו, מסתובב ללא כסף בגדה ואין לו מושג איפה הוא !!!
שאלתי אם הוא היה משלח כך גם את סבא שלו, והשוטר חש איזה עיקצוץ של מבוכה אך טען שזו לא אשמתו, ושלא היו צריכים לשלוח אותו אליו, ולא תפקידו לקחת את הזקן ביד ולהחזירו לביתו!
המשפחה נבהלה ואני נזכרתי איך הייתי מחפשת את סבא שלי שהלך לאיבוד, ואת האימה, בחושך , של אדם אבוד, לאחר צום קשה, וכוחותיו כלים ואין לו מושג לאן יפנה.
ב-10.00 בלילה האיש הגיע למאהל. כל היום הלך, לא יודע לאן, וישן לצד הדרך, עד שמישהו הביא אותו לג'יפתליק ומשם הביאו אותו הביתה.

על זה גם צום של חודש שלם לא יכפר !!!