חמרה, תיאסיר, יום ב' 19.4.10, אחה"צ

שתפו:
Facebook Twitter Whatsapp Email
מקום או מחסום: 
צופות ומדווחות: 
אלכס וו', סוזן ל') מדווחת)
19/04/2010
|
אחה"צ

סיכום
לכל ארגון, כמו לכל מדינה, נחוצות מטרות. מטרתו של ארגון מחסוםWATCH היא ברורה, ואנו פועלות לקיימה ע"י הניטור והדיווח מדי יום: "סוף לכיבוש", בתוספת , הצהרה על החובה של השלטונות לתת דין וחשבון. אולם מה ביחס למדינה שאליה אנו שייכות ושעומדת לחגוג את יום העצמאות ה-62 שלה? מה שברור הוא שהיא נצמדת להתנחלויות שלה; שהיא נשלטת ע"י צבאה; שהיא נכנעת למתנחלים; כל זאת בזמן שהכיבוש ממשיך בהתנהגות תוקפנית כלפי תושבים שאינם יהודים, באדמות שהיהודים כבשו, ובמצב של קיפאון, שהוא אכזרי וחסר לב ומנוגד לחלוטין למה שהמדינה הייתה צריכה להיות.

13:00 בית דג'אן

בהצטלבות של כביש מס' 578 וכביש מס' 57 יש כפר קטן, בית דג'אן, שאת שמו אנו לומדות משלט נטוש ששוכב בצד הכביש; השלט מודיע על כך ש"חדרי כיתות נוספים מוקמות בפרוש בית דג'אן"  ע"י ארגון העזרה של ארה"ב (USAID), ע"י המועצה המקומית, וכו'. אנו מחליטות לחקור וממשיכות, לאורך דרך אפר, שלצידו זרם כנראה פעם נחל יפה; זאת על סמך הירק השופע, התמרים ושיחים אחרים שמהווים ניגוד בוטה למעלה הגבעה הצחיחה שמעל. קבוצת גברים יושבת בצילו של גג פח, כאשר הטרקטורים שלהם דוממים; בזמן שאנו ממשיכות בזהירות לאורך הדרך, מגיעה מבית הספר קבוצה של תלמידים מחייכים, ילדים וילדות; אנו מחפשות לשווא את "חדרי הכיתות הנוספים" ותוהות מי אכן יספק עזרה לאזור מוכה העוני הזה, חוץ מזרים לא-ישראלים.

הדרך ברגל למחסום בחמרה היא ארוכה למדי, אולם, לאחר ביקורנו בבית דג'אן, אנו ממשיכות למחסום ברכב; אנו מגלות שהרבה מהילדים שגרים בסביבת הכפר חייבים ללכת ברגל מביתם אל בית הספר ובחזרה, בחום שכבר מנבא את הקיץ העתיד לשרור בעמק הירדן.

13:30 מחסום חמרה
חייל, שמפסיק לאכול את ארוחת הצהריים כדי לברך אותנו לשלום, יושב בצל גג הפח של השביל שמשמש רק את החיילים; הוא ממלמל לנו מה שהוא, שכנראה שלמד בע"פ, על כך שזהו "שטח צבאי סגורinfo-icon" (וזאת הסיבה, כמובן שיש כאן כל כך הרבה פלסטינים) ושעלינו להתרחק מהמחסום. אנו נשארות במקום, כאשר עוברים את המחסום גברים רבים שחוגרים חזרה את החגורות שנאלצו להסיר, כפי הנהוג האזורים הכבושים האלה. הכול זז באטיות כה רבה במחסום שהמשאית, מסיעה אותם, מגיעה לצד השני של המחסום לפניהם.

13:30  -  תלמידי בית הספר, ילדים וילדות, מגיעים למחסום (ההליכה בחום הזה ארכה חצי שעה) ואנו נוכחות לדעת שחלקם גרים במחנה הבדווי שמעל למחסום.

הרכב שעליו מוצב מכשיר רנטגן פעיל מהמהם בחום, ציפורים מצייצות והחייל  בעל המלמול המוזר מרחף סביבנו; אנו שואלות אותו אם יש לו מה להגיד לנו או לשאול אותנו. אין תשובה.
נראה שהמפקד סיים עתה לאכול את ארוחת הצהריים שלו, כי הוא מופיע, יחד עם חייל ממגדל התצפית שמעל למחסום, ופתאום עובדים כאן חמישה חיילים. המפקד, בדרגת סמל, אומר לנו שוב שאסור לנו לעמוד במקום שבו אנו עומדות ומוציא מכיסו טלפון נייד, בו הוא מראה לנו צילום של שלט אדום (שמראה לנו שאנו בשטח A – אולם למי איכפת עדיין מאוסלו).

13:15 – יש עכשיו תור של מכוניות ממתינות כדי להגיע למחסום, במרחק בטוח ממנו, כמובן, ועוד אנשים, צעירים ומבוגרים, המגיעים משכם. אישה צעירה המחזיקה על ידיה זאטוט ישן, ניגשת מהמחסום אל המונית המחכה, מעבר למחסום. אנו מצטרפות אליה ונהג המונית מספר לנו שיש בעיות בלי סוף במחסום. הוא מהכפר אל-ג'יפטליק ועובר את המחסום, הלוך ושוב במשך היום. בזמן שאנו מדברות אתו, מגיע המפקד, כשחייליו מלווים אותו, אל המקום בו אנו עומדות ומעתיק את מספר הרישוי של המונית לטלפון הנייד שלו, מה שגם אנו עושות, וכן מצלם אותו. באותו הזמן המונית, על נוסעיו, נסוג במהירות; אולם, אין ספק שהם יוטרדו באיזה שהוא זמן בעתיד. זהו האתוס של הכיבוש.

ארבעה חיילים מתעמתים עם קבוצת צעירים, שהולכים על פס ההפרדה הצר שבמחסום, אולם הם מצליחים לעבור מבלי שייבדקו. ואכן אין עכשיו כל בדיקה, בזמן שמגיעה שריונית, שבה נוסעים בעלי תפקידים בכירים יותר, כפי שאנו משערות. יש עתה תור ארוך של אוטובוסים והרבה מוניות. פתאום, הכול מתחיל לנוע במהירות, כנראה כתוצאה מכך שבעלי התפקידים אומרים לחיילים לזרז את המעבר, ואולי בגלל שצופים בהם; תוך זמן קצר מאד עוברים שמונה או תשע מוניות-מיניבוס את המחסום לכיוון שכם ולאחריהם עוברת קבוצה של שבעה צעירים את המחסום ואחריהם עוד רבים אחרים, ללא כל בדיקה.

אנו ממשיכות לאורך כביש מס' 578 ולאורך כביש מס' 90 מחמרה למחולה.

אל-פריסיה
שמענו ששלטונות הכיבוש החרימו ב-15.04.10 ארבע משאבות, ששימשו למטרות חקלאיות ולמי שתייה בחירבת אל-פריסיה, והחלטנו לבדוק בעצמנו את השטח בו חונים הבדואים. כמו במקומות אחרים בשטחים הפלסטינים הכבושים, זרימת המים עוקפת את בתי הפלסטינים, בדרכה אל ההתנחלויות הישראליות, כאשר לפלסטינים מונעים את הגישה למים, אף לצורכי שתייה.

מעבר לפניה לתיאסיר, ממשיך כביש מס' 578 לתוך עמק הירדן עצמו ובדרך נמצאות מספר התנחלויות נחשלות, שאינן ראויות להיקרא יישובים; זאת כי אין כנראה כל פעילות במקום, חוץ מבנייה של עוד בתים, חלקם ריקים, וחממות פלסטיק מרופטות ומתמוטטות, שמוצבות על הגבעות הצחיחות מעל למקום.  נראה שההבטחה של עיבוד חקלאי לא התגשמה כאן, אולם יהודים ממשיכים לגור בשטח הכבוש; הם כנראה חיים על הקצבות ממשלתיות, בהתאם למתואר במאמר שהופיע באחד מהעיתונים הישראלים בשבוע שעבר. למרות זאת, ממשיכים השלטונות הישראלים להתנכל לאיכרים הפלסטינים, אשר מנסים להרוויח לחמם המועט, כשהם חיים בעמק הירדן, ולהרוס את החקלאות בכפרים הקטנים שלהם. אולם על כך אין דיווח בתוך גבולות ישראל!

אין ספק בדבר שלתוקפנות הישראלית כלפי אזרחי בקעת הירדן יש מטרה אחת: לפנות אותם מאדמתם.

14:45 תיאסיר
המפקד כאן, סגן, מקריא לנו את אותה המנטרה. לפי דבריו, אסור לנו אפילו לנצל את צילו של המחסום, כדי למצוא מחסה בפני השמש. אנו עומדות במקומנו, למרות הכול, אולם אין כל תנועה, לא של הולכי רגל ולא של כלי רכב, ולכן אנו ממשיכות לדרכנו.

ע"י הצומת עם כביש מס' 578, מתגלית תמונת מצב מושלמת במרחק קרוב: שני גמלים, כמו בצילום, רועה עם עדר של כבשים ו/או של עזים, זוג גברים היושבים בצל העץ ומעבר לזה בתי הקיץ של הבדואים. מנקודת מבט אחת, אין מה שיפריע לשלווה של התמונה המתגלית, אולם מיד אנו נזכרות בכיבוש וברוע שהוא מטיל על אנשים פשוטים, העובדים קשה ורק רוצים שיעזבו אותם לנפשם, בשלום

.