אבו דיס, קונטיינר (ואדי נאר), ראס אבו סביטאן (מעבר הזיתים), יום ד' 6.2.08, בוקר
7:00 מעבר הזיתים
במבט מבחוץ המעבר פנוי. אנחנו נכנסות ברגל למעבר בכיוון עזרייה (הורדנו תווים כדי לא לעצבן אף אחד) וסקרנו את הנעשה, גם לפי בקשת הצלב האדום, שרצה לדעת כמה עמדות בידוק יש, כמה קרוסלות
ואיך נראה המעבר.
ובכן, יש שלושה תורים פעילים, השאר סגור. שני תורים לגברים ותור אחד לנשים, ילדים, סטודנטים ואנשים למת"ק (רק מאוחר יותר כשהוא נפתח). בכל אחת משתי עמדות הבידוק לגברים יש כ-15 גברים. זמן המתנה משוער: 15 דקות. בקרוסלה המובילה לבידוק הנשים, הילדים והסטודנטים המצב דומה, אלא שכאן יש קצת חשש מתנועות הקרוסלה, שהילדים הקטנים לא יכולים לצפות אותה. בסה"כ כולם נראים מתורגלים מאוד, ואין תלונות מיוחדות. הפלשתינים התרגלו לחכות במחסומים זמן ארוך אף יותר ואינם מתרגשים במיוחד. האוטובוס של מנזר רוסרי מחכה לילדים ולנערות ולכן הן כנראה לא בלחץ.
7:45 ואדי נאר (הקונטיינר)
2 טרנזיטים ממתינים לבדיקת תעודות בכיוון ירושלים. אין עוצרים מכוניות בדרך לחברון ולבית לחם. תור המכוניות לירושלים קצר – 6 מכוניות. בתוך 15 דקות הנוסעים מקבלים את תעודותיהם בחזרה ונוסעים לדרכם. אנחנו מקוות שהמצב אינו עומד להשתנות בגלל עזיבתנו (החיילים בהחלט מודעים לנוכחותנו).
8:10 מחנה פליטים שועאפאט
אמנם שעת הלחץ של הבוקר כמעט חלפה לה, אך עדיין מחכים 2 אוטובוסים לתלמידים במגרש חניה. ג'מיל, יו"ר ועד השכונה פוגש אותנו נרעש כולו ומראה לנו 5 תרמילים ריקים של כדורים. הבוקר היה ירי חי באוויר במחסום בערך בשעה 6:30, בזמן שעברו שם אנשים רבים, ביניהם ילדים קטנים. "מה קורה?", אנחנו מזועזעות. ג'מיל משיב שמאז הפיגוע לפני שבועיים במחסום הצפוני יותר של השכונה המגודרת (ממש ליד הכביש לפסגת זאב) ומות חייל המג"ב, החיילים עצבניים מאוד וכל האוכלוסייה נענשת באופן קולקטיבי בהחמרות שונות במעבר – כל זאת למרות שהחוליה המפגעת לא הייתה ממחנה הפליטים אלא הגיעה מן הגדה.
ג'מיל מספר שמוקד החיכוך הוא הכרחת עוברי הרגל לעבור בשרוול הבידוק הרגלי, מקום שנוא על התושבים שרואים בו מכלאת בקר. בנוסף, כל מי שהיה במחסום זה בבוקר מכיר את התנועה הסואנת, שאין סיכוי שתהיה מוכלת במסדרון צר מגודר. הדבר גורם למרמור רב, החיילים "אינם נותנים כבוד" לעוברים, היו מקרים של התקהלויות ודוחק ואף זריקת אבנים על חיילי מג"ב, והבוקר הרגיש אחד החיילים מאוים וירה באוויר. פרצה מהומה, והילדים נבהלו וברחו. מכיוון שעכשיו הכול נראה כרגיל, כלומר התנועה הסואנת הרגילה של הבוקר ואין מעוכבים, כנראה שהשעה המכרעת היא באמת בין 6 ל-7:30.
אנחנו מתקשרות למפקד מג"ב עוטף, נצ"מ נסים אדרי, והוא עונה באדיבות כרגיל. כן, הוא ער למה שהתרחש במחסום שועאפט הבוקר. המצב שם בדרך כלל, לדבריו, שקט, אך בבקרים יש הכרח מאז הפיגוע לבצע בידוק מיוחד. הוא חוזר שלוש פעמים על המשפט "רק שלא ייהרג לנו עוד חייל". החרדה מובנת, אך כדאי, אנחנו מציעות, להיפגש עם הוועד החזק, המנוסה והפרקטי של התושבים כדי לפתור את הבעיות שהתעוררו עכשיו, מכיוון שברור שאי אפשר לנהל את כל תנועת הולכי הרגל בשרוול הצר, ואפילו מסוכן לעשות כך, ילדים וחלשים עלולים להימחץ. הוא מסכים לעשות זאת, ואנו מדווחות זאת לווליד שמחליט להביא אתו גם את עו"ד דני זיידמן מ"עיר עמים".