אבו דיס, קונטיינר (ואדי נאר), ראס אבו סביטאן (מעבר הזיתים), שיח' סעד, יום ב' 4.2.08, אחה"צ

צופות: 
יעל י., אורית י., רות א. (מדווחת)
04/02/2008
|
אחה"צ

14.00 – 18.00 

מזג האוויר השמשי והראות הנהדרת עמדו בסתירה למראות העצובים ולזוהמה שבה נפגשנו במהלך המשמרת.

התחלנו באבו דיס, בצד המערבי של החומה. ליד הפשפש אין פלשתינאים, רק כשמונה חיילי מג"ב, ביניהם פקד ע., שזכר אותנו מפגישה קודמת בשיח' סעד.  הוא היה ידידותי במיוחד וסיפר כי רק כ- 350 אנשים נמצאים ברשימת המורשים לעבור בפשפש. לדבריו מתוכננת הזזה של החומה שתגרום לכך שאנשים אלה יכללו בצד המערבי של החומה והפשפש ייסגר.

המשכנו למעבר הזיתים.

המקום היה כמעט שומם ורק אנשים בודדים עברו בו, בעיקר נשים. החלטנו לנסוע לעברו השני. נסענו בדרך מעלה אדומים, במחסום א-זעים הבחנו שהיציאה מהכפר לא הייתה מאוישת בשומרים. כשרצינו לפנות לעזריה, נתקלנו בשלט האדום שכדוגמתו הציבו במקומות רבים לאחרונה, המודיע על איסור כניסה של ישראלים. מה משמעות הדבר? האם זה מצב של קבע?

החלטנו להמשיך לואדי נאר והגענו למחסום מכיוון קדר.

לא היו תורים משני הצדדים. חייל משועמם, שניהל שיחות ממושכות בטלפון הסלולארי שלו, בהן תכנן מסיבה, הפעיל את פרק ידו השמאלית בנפנוף אדנותי שסימן למכוניות לעבור. מעט מאד מכוניות נעצרו לבדיקה. מונית אחת שהגיעה מכיוון בית לחם נעצרה, הניירות נלקחו אך הוחזרו במהרה. בקרוסלה של הולכי הרגל הייתה תקלה ואנשים פשוט נדחקו במעבר צר מאד שלידה. פועלים חזרו מעבודת יומם בבנייה במעלה אדומים (נבנה ארצנו ארץ מולדת...).

החלטנו לנסוע לשיח' סעד. בכדי לנוע ממקום אחד למשנהו, במרחקים של קילומטרים ספורים, יש לבצע עיקופים מפותלים וממושכים. זו כמובן מנת חלקם של אותם פלשתינאים "מאושרים" שיש להם רישיונות מעבר! עלינו להר הזיתים והמשכנו לראס אל עמוד ומשם בדרך הקרויה למרבית האירוניה "הדרך האמריקאית" למחוז חפצנו. הדרך (שבאחריות עיריית ירושלים) רצופה מהמורות ושאר מפגעים, נעשית מזוהמת מפעם לפעם. ערמות גבוהות של פסולת בניין משני צידיה, זבל, כולל רהיטים מפורקים, שאריות מזון ושקי פלסטיק בכל הגדלים והגוונים "מרפדים" את דרך הנסיעה ו"מקשטים" את ערמות הפסולת בצדדים. ילדים מתרוצצים בין גלגלי המכוניות. עולם שלישי במרחק אפס משכונות ירושלים הבנויות והנבנות.

המחסום בשיח' סעד

מאויש על ידי שניים או שלושה חיילים של משמר הגבול ומספר דומה של אנשי אבטחה המגדירים את עצמם כ"מאבטחים נטו" ואינם יודעים לתת מענה לשאלה כלשהי. המחסום נעשה צבאי ומשוכלל. לא הורשינו להיכנס לשכונה. אחד החיילים שאל: "למה אתן רוצות להיכנס לשם? אתן לא מפחדות?" על תשובותינו הגיב בהרמת גבה תוך שהוא בודק שקיות מלאות מזון שנישאו בידי ילדות קטנות בדרכן לג'אבל מוכאבר.