א-ראם, ג'בע (ליל), עטרות, ענאתא, קונטיינר (ואדי נאר), קלנדיה, יום א' 30.3.08, בוקר

צופות: 
שלי ל ואביטל ט. (מדווחת)
30/03/2008
|
בוקר

בשעה 6.45 מחסום עטרות כמעט ריק אך יש לציין שבכל ביקור המחסום גדל ומוסיף נפח.

בשעה 6.50 בקלנדיה רעש וגיהינום: צעירים קופצים מעל לקרוסלות ושוטרים "מענישים"באופן קולקטיבי את כל הנדחקים ,לא פותחים את השערים. העונש העיקרי הוא שהתור פשוט לא זז. שום דבר לא זז , רק הכעס , האימה והייאוש מול יום עבודה שהולך לאיבוד. ייאוש בגלל שהכבוד האנושי הולך לאיבוד בכל בוקר. אנשים מבוגרים מראים לנו חגורות מיוחדות המגינות על הגב והצלעות משבר, מחמת הדוחק.
בבוקר זה פתוח השער הצדדי לתלמידים ותלמידות ולנשים ולבעלי תפקידים, אך גברים מבוגרים כבני 50 המבקשים להימנע מן הדוחק נשלחים חזרה לתור ה"רגיל", האכזרי ללא גבול.
בבוקר זה התור לא היה ארוך במיוחד והלחץ נגרם עקב המתנה אינסופית מול הבודקים. עקבנו אחר התור הפנימי שלא זע ולא נע ולא היתה אפשרות לדעת איך הם מצליחים לעכב את האנשים המעונים.

בקוביית הזכוכית ישבו שוטר, חיילת וקצין. הם הסתפקו בגערות מזדמנות. שוטר ללא דרגות יצא וניגש אלינו, שהמתנו בשתיקה, והודיע שאינו מקבל הוראות מאיתנו. התקשרנו למוקד ההומניטרי והשמענו להם את הרעש הנורא. התקשרנו למפקד עוטף ירושלים. חישבנו זמן המתנה של 3/4 שעה עד לקרוסלה הראשונה וכל זאת בלחץ, דוחק ומתח נורא ואחר כך המתנה לחלון הגואל. אנשים העובדים בעטרות וגרים במרחק עשרות מטרים מעבודתם עוברים כל יום שעות של גהינום כדי להגיע ליעדם ובחזרה לביתם. יש המעדיפים להמתין עד שייקל הלחץ ובינתיים מבררים מי אנחנו ומה מעשינו .אנו מסבירות שסרט על התור בקלנדיה מופץ בכל העולם דרך האינטרנט ולרגע נשכחים הסבל והצעקות.

בשעה 7.50 מחסום ג'בע כמעט ריק.

ב -8.00 הגענו לענאתה ,הכביש נקי ואין כמעט מכוניות , הולכי רגל מעטים מאד , שקט גמור.

ב - 8.30 בוואדי נאר, כבר מרחוק, נראות מכוניות רבות מעוכבות. במחסום עצמו מהומה שלמה של מכוניות, מוניות ואוטובוסים. האוטובוסים נשלחים לדרכם לאחר בדיקה קצרה , אך רוב המוניות מעוכבות עד  לסיום בדיקת התעודות של הנוסעים. יש לציין שכל זה מתבצע בשקט, ללא הלחץ והמתח הרגילים השוררים לעתים במקום. התעודות מוחזרות אחרי זמן קצר לבעליהן, ובמקום כל מונית הנשלחת לדרכה מגיעה מייד נבדקת נוספת. האנשים מתוחים מכדי לשוחח.
בוקר לא טוב.