אבו דיס, קונטיינר (ואדי נאר), ראס אבו סביטאן (מעבר הזיתים), שיח' סעד, יום ב' 16.2.09, אחה"צ
רוח מקפיאה נושבת. בדרך משיח' סעד ולידה ראינו הרבה מכולות זבל העולות על גדותיהן (מרוקנים כאן את הזבל רק פעם בשבוע), לעומת זאת עומדות כמה מכולות זבל ריקות לחלוטין. לא הצלחנו להבין את התופעה.
במורד משיח' סעד, כרגיל מצג של אלפי שקיות זבל מפלסטיק צבעוני.
פגשנו במחסום רק חייל משועמם אחד. כשהתקרבנו הגיע גם ג'יפ של משמר הגבול שהביא תגבורת חיילים. החייל (מפקד המחסום) לא ידע להחליט אם לאפשר לנו להיכנס או לא וי. מהג'יפ הציע לו להתקשר ולברר: "תגיד להם שאלה נשות הווטש" אחרי המתנה ממושכת וקריאה נוספת מכיוונו של י., נאמר לנו שבבדיקה מול הצבא ועוטף ירושלים התברר שהכניסה לשכונה אסורה. אחרי שאמרנו תודה ושבכוונתנו לדווח על כך, הוא בא אחרינו למכונית והסביר כמה מסוכנת עבורנו הכניסה לשכונה ושהוא מרגיש אחריות כלפנו.
הפישפש באבו דיס היה ריק.
עצרנו על יד מעבר הזיתים וביקשנו להיכנס. הקרוסלה נפתחת בכל פעם רק ב- 90 מעלות וכל מי שנכנס נכלא בתוכה וכך יכול החייל לשלוט ולחוש בעוצמתו שלו.
דרך הגדרות הבחנו בתור ארוך של המבקשים להיכנס לירושלים. היות ועמדנו להסתכל נשמעו צעקות לעברנו שדרשו כי נסתלק. פלשתינאי הראה לנו את הדרך החוצה לכיוון מזרח.
פגשנו שלושה נהגים שהתלוננו על העדר תעסוקה וסיפרו שבבקרים יש תנועה ערה בעיקר של ילדים בדרכם לבתי הספר. כשהקצין איננו, לדבריו, התורים מתארכים מאד ולחיילות כלל לא אכפת. בינתיים כמעט ולא נותר תור ובכל זאת צעקו עלינו שלא להתמהמה ולא להפריע. ביציאה היו החיילות ידידותיות ושאלו לשלומנו. אחת מהן שאלה מדוע אנחנו עונדות תגים והאם אנחנו מתנגדות למחסומים. היות וחייל גער בה על השיחה עמנו, לא יכולנו להתעכב ולהסביר. כמה מכוניות עמדו בחוץ וציפו ליוצאים מהמעבר.
נסענו בכביש מישור אדומים ופנינו בעקבות השלט הענקי המצביע לכיוון מבשרת אדומים בכדי להתבונן בתשתיות המוכנות לבניית ההתנחלות החדשה: גבעות שיושרו, כבישים שנסללו, תאורת כבישים ועוד שלט המכריז: "מבשרת אדומים זה כאן".
בואדי נאר עצרנו ליד בתי הכפר סוואחרה וצעדנו שמאלה בכדי לראות היטב את הנעשה על הכבישים שנסללו וסומנו בחיצים בולטים. הלכנו לכיוון המכולת שלפניה עוד מונחים כמה סלילים של תיל דוקרני. לא היה תור אבל היות והתבצעו עבודות לצד הכביש כל התחבורה כוונה לעבור במסלול צר אחד. דבר זה יצר עיכובים מסוימים; בכל פעם הורשתה קבוצה של מכוניות לעבור פעם בכיוון צפון ופעם דרומה. אף מכונית לא עוכבה. החיילים היו עטופים בהרבה שכבות ובמצנפות כמגן נגד הרוח המקפיאה!