אבו דיס, קונטיינר (ואדי נאר), ראס אבו סביטאן (מעבר הזיתים), שיח' סעד, יום ב' 6.7.09, אחה"צ

14.30 – 18.00

הכבישים בג'בל מוכאבר נראו נקיים שלא כדרכם ופחי האשפה הירוקים היו מרוקנים. תושב המקום סיפר לנו שעומדים לשפר את תשתית הדרכים, נחכה ונראה!

הרמזור בכניסה למחסום שיח' סעד לא פועל, (כנראה שיש להחליף נורה). לעומתו, הרמזור ביציאה מאיר באדום כרגיל.

אישה צעירה שתינוק בזרועותיה הורדה ירדה ממכונית ליד הכניסה למחסום, ברמקול צעקני הודיעו לה חיילי המחסום שזה אינו המקום בו מותר להוריד נוסעים, אלא במורד הדרך. מפקד המחסום הודיע לנו שמסיבות ביטחוניות אינו יכול להרשות למכוניות לחנות ליד הכניסה, מאותה הסיבה דרש להרחיק את כל הרכבים החונים בשכונה ליד היציאה מהמחסום.

כמה נהגים ברכו אותנו והציעו לקנות לנו משקאות קרים. הם התלוננו על מר גורלם ולאחד מהם נתנו את מספר הטלפון של סילביה אחרי שסיפר ששילם למעלה מ- 1,000 דולר לעורך דין פרטי שלא עשה מאומה בכדי לעזור לו עם שירותי הביטחון. לדבריהם מאז התחלופה האחרונה של חיילי מג"ב במחסום, אין להם לילה שקט. החיילים נוהגים לצעוק או לנגן מוסיקה רועשת במיוחד מהטלפונים הסלולאריים שלהם, דרך הרמקולים בכל שעות הלילה. כאשר התלוננו על כך בפני המפקד, הייתה תשובתו: "החיילים שלי לא עושים דברים כאלה" הבטחנו לדווח.

כשעזבנו הגיעה קבוצה חדשה של אנשי אבטחה אזרחיים שהורדו מהרכב בדיוק באותה נקודה שנאסרה על תושבת המקום – יש אנשים ששווים יותר מאחרים.

באחד השבועות הקודמים דיווחנו על מבנים חדשים שהוקמו ליד הדרך האמריקאית, והנחנו שזו התנחלות חדשה. שאלנו נהג של אוטובוס (שזהותו לא הייתה ברורה; הוא היה בעל זקן וחובש כיפה, נראה כמתנחל אך הסיע פלשתינאים) לדבריו הבנייה החדשה הזו היא פלשתינית..

נסענו לאורך ראס אל עמוד לכיוון החומה באבו דיס, המשכנו במעלה לכיוון מלון הקליף וחזרנו אל הפשפש הריק. משם דרך א-טור למעבר הזיתים, שם חנינו.

לא נבדקנו כלל במעבר מזרחה. עם צאתנו מהמעבר פנו אלינו מיד כמה נהגים והראו לנו בכעס שבתי השימוש במעבר נסגרו ואת האזור המשמש לצרכים אלה את העומדים בתור בשעות הבוקר במשך שעות. גם הברזיות של מי השתייה אינן פועלות היות וצינורות המים מנותקים. מסתבר שכמה ילדים בדווים חיבלו בברזים כאשר באו למלא את הג'ריקנים שלהם ולכן על כל האוכלוסייה לסבול! פתרון יותר יצירתי מאשר העונש הקולקטיבי, כגון פתיחת בתי השימוש והברזיות בשעות העבודה של המשרדים, לא נמצא.

המשאבות של חברת המים המשרתת את 40,000 תושבי אל-עזריה התקלקלו, חלק נשלח לתיקון לארצות הברית, בינתיים הסכימה חברת מקורות לספק מים לאזור במשך כמה שעות מדי שלושה ימים. מובן שהבתים במקומות הגבוהים יותר מקבלים רק זרזיף של מים בימים הספורים האלה והמצב היה קשה מאד. בינתיים תוקן החלק השבור אך הצינורות הישנים והחלודים מתפוצצים לעתים מזומנות. קבוצה של 20 פועלים מנסים לתקן את הנזקים  באופן זמני אך המערכת כולה צריכה להיות מוחלפת.

בצאתנו את מעבר הזיתים היינו צריכים לעבור אחד אחרי השני דרך המגנומטר, להציג את תעודותינו ולהניח את חפצינו על הדלפק הנע. לאחת מאתנו היה כפתור מתכת בבגדיה התחתונים וזה גרם לצפצוף של המגנומטר. לא ניתן לה לעבור עד שנלקחה לתא חקירות צדדי בו קיבלה הוראות דרך הזכוכית המשוריינת כיצד עליה להתפשט. מפאת האיום הגדול שהיא יצרה, אף אחד לא נכנס עמה לתא  ולאף אחד לו ניתן לצאת מהמעבר עד שהיא טוהרה. לשמחתנו לא היו אנשים רבים בתור, להוציא שני פלשתינים משועשעים.

במחסום ואדי נאר היה פקק תנועה גדול. טור ארוך של מכוניות שהגיעו מכיוון ערמות הזבל ניסה לפלס את דרכו ולהשתלב בשיירה ארוכה עוד יותר שהגיעה מכיוון אבו דיס. משאית שנסעה בכיוון בית לחם עוכבה וכל התנועה נעצרה. לא היו צפירות. מעולם לא ראינו כמות כה גדולה של מכוניות במקום זה. אחרי שמפקד המחסום זיהה את נוכחותנו המשאית שולחה לדרכה והתור התחיל לנוע לאטו.

נהג מונית שניסה להשתלב בתנועה קיבל שיעור חינוך ונדרש לעצור בצד הדרך. נאמר לנו שהנהג יכול היה לגרום לתאונה. כמובן שהלחץ שנוצר במרחק כמה עשרות מטרים מהמחסום, שיכול היה לגרום לתאונה שם, לא עניין אף אחד.

היו ארבעה חיילים בכל צד וכל המסלולים במחסום יכולים היו להיפתח ולאפשר לתנועה לזרום אך זה לא נעשה והמכוניות יכלו לנסוע רק בקצב אטי מאד. אחרי זמן מה הגיע ג'יפ עם ארבעה חיילים נוספים, קיווינו שאלה יפתרו את הבעיה אך מה שקרה היה שעכשיו עמדו שמונה חיילים צוחקים, מעשנים, יורקים ומפטפטים במחסום, במקום הארבעה שעשו זאת קודם. כאשר סוף, סוף התחילו המכוניות לנוע, שוב נענש אחד הנהגים ועוכב בצד בשל העובדה שנפנף לנו לשלום ובירך אותנו. עזבנו כשהוא שוחרר ולא היה עוד תור.

התנועה מכיוון בית לחם זרמה ללא הפרעה ונהגים רבים בירכו אותנו בשמחה.