דרום הר חברון, חברון, סנסנה, יום ה' 31.1.08, בוקר

צופות: 
מיכל ז', מיכל צ', חגית ב' (מדווחת)
31/01/2008
|
בוקר

06:30 -  09:30

מחסום סנסנה

בשעה עשרים לשבע אין פועלים בצד הפלסטיני. טרנזיט מגיע והפועלים יורדים ומיד עוברים. בצד הישראלי מחכים עוד כמה פועלים למעסיקים הישראליים שלהם.


כביש 60 
קר כל כך – עדיין עובדים על הכביש. כביש נהדר זה ישמש מעט מאוד כלי רכב – תראו לאן הולך הכסף הציבורי.
בכל הצמתים – סמוע, דהריה, דורה אל פאוור, צומת הכבשים - יש ג'יפים צבאיים. החיילים יושבים בתוך הג'יפ גם כי קר וגם כי אין כמעט עוברים ושבים – בכל מקרה אין מעוכביםinfo-icon. כל הפילבוקסים מאוישים, כל החסימות במקומן. נגמרה החופשה בבית הספר והילדים הקטנים הולכים בשולי הכביש לבית הספר – ילדה אחת עם מעיל ורוד...... אולי האופטימיות לא נגמרה.


חברון
אנחנו מגיעות לחברון בשבע וחצי – קר בחברון. לגדוד שמשון ששוהה עכשיו בחברון יש תפיסה קרבית ביותר – החיילים "שוכחים" שמדובר בעיר אזרחית, ושאנשים כמוהם חיים שם. אמנם פלסטינים – וזה אומר מראש אויבים - אבל עדיין אנשים ואולי גם להם יש תקוות וחלומות, ואולי גם הם רוצים להיות בגואה אחרי השחרור, רק שהשחרור שלהם לא מגיע. גדוד שמשון ילך משם ואחריו יבוא הנחל ואחריו גבעתי ואחריו הצנחנים  .... וכך כל הזמן וחוזר חלילה והייאוש רק מתגבר.  והנוכחות שלנו שם, של המתנחלים בראש ובראשונה ואחר כך של החיילים, פשוט עושה שמות לרוח האנושית. ביום הקר הזה – הרוח הלא אנושית מכה בנו בפנים.  התפיסה הקרבית של גדוד שמשון מתבטאת בהצבת חיילים בכל מיני מקומות ליד חסימות שהיו קודם לא מאוישות. כך בחסימה שבדרך למערת המכפלה, וכך מתחת לבית המריבה, וכך בתל רומיידה למעלה -חייל בודד אחד עומד.

בית המריבה
ליד תחנת האוטובוס קו 161 של אגד שלוקח את ילדי המתנחלים למקומות שבהם הם לומדים (הילדים הפלסטינים הולכים ברגל -  הועדה לזכויות הילד בטח קבעה של"אדוני הארץ" מגיע יותר) עומד חייל – הוא ירד מהגג של בית המריבה  ועומד שם משעה שבע בבוקר.
באסם מהמכולת מספר לנו שזהו מעשה יומיומי – אבל הוא לא עומד סתם... הוא עוצרinfo-icon  כל פלסטיני שנראה לו חשוד. ומי נראה לו חשוד? מי שמסתכל על הילדים למשל. ומי מסתכל על הילדים? האיש שעובד יחד עם באסם  וכל יום הולך לעבודה, וכל יום החייל עוצר אותו ומבקש ממנו שיפתח את המעיל.
מהמכולת של באסם אנחנו רואות את המעיל הנפתח של איש אחר. והחייל פשוט שכח שזו עיר הולדתו של האיש הפלסטיני החביב הזה. באסם מתלוצץ איתנו ואומר שהאיש לא הסתכל על הילדים אלא על איזה מתנחלת חתיכה....  כשאנחנו מבררות עם החייל הוא אומר לנו .. 'אתם מפריעות לי בפעילות מבצעית' וצועק אל החבר שלו למעלה "לא הספיק לי אותן בחווארה?".
כך נראה הכיבוש הזוחל: לפני חודש מרץ בשנה שעברה, שזהו הזמן שבו בית המריבה "נקנה", לא היו שם חיילים ולא היה מחסום, ולא הייתה גדר תיל שהגנה על שער הכניסה של בית המידות הפלסטיני שמול בית המריבה. העמדה של משמר הגבול שם נטושה מרוב קור  -  שוטרי משמר הגבול נמצאים בג'יפ – ואישה פלסטינית  עולה בקושי במדרגות עם ילד בן שנתיים. היא מתקשה להרימו ונותנת לו יד ואומרת לו מהר מהר... כשהם חוצים את מגרש החניה של המתנחלים.  אין להם דרך אחרת להגיע אל העיר, אל אזור H1. לפני השתלטות המתנחלים על בית המריבה, לאזור הזה הייתה מותרת כניסת מוניות פלסטיניות והילד לא היה צריך ללכת כל כך מהר ובפחד – הוא פשוט יכול היה להיכנס למונית. ומה ילמד מכך החמוד בן השנתיים?

ומכיוון שאנחנו מפריעות בפעילות הצבאית הרי אנחנו זוכות לליווי צבאי הולם – שני ג'יפים צבאיים עוקבים אחרי מסעותינו ברגל. הם בתוך הג'יפ, אני ניגשת לשוחח עם הקצין – דרגת סרן – ומספרת על מה שהיה שם לפני קניית בית המריבה ועל המתח בין התנהלות המתנחלים והתנהלות החיילים לאיכות החיים הבסיסית של הפלסטינים. הוא אומר שכל אחד עושה את העבודה שלו..... ואין עם מי לדבר או על מה – ייאוש.

מחסום בית מרקחת 
כשאנחנו מגיעות לשם השעה שבע וחצי – אנחנו פוגשות שם מכרות ותיקות שלנו מפעילות השלום – ביקור שלישי או רביעי שלהן בחברון. הן קצת מתפלאות שאני עוד מגיעה והתימהון הוא הדדי - מה הן עושות פה שוב?.
הילדים מתחילים לעבור במחסום בדרכם לבית הספר. השרת המבוגר החביב של בית ספר אל איברהימה – בית ספר לבנים - בא לקראתנו וטוען  שחיילי שמשון מפחידים את הילדים – גבעתי היו יותר טובים. ולמה? כי החיילים קיבלו הוראה לבדוק כל ילקוט של כל ילד קטן שהילקוט שלו מצפצף במגנומטר, ומה לעשות שרוכסנים מצפצפים. אז ילדים קטנים, בכיתה א' וב', נעצרים על ידי החיילים ומתבקשים לפתוח את הילקוטים. הילדים הקטנים נעצרים רועדים מפחד או מקור, פותחים את הילקוט על הכביש והחייל מתכופף לבדוק.  השרת מבקש שהילד לא יצטרך להתכופף, הקצין ד' שומע את הדברים ומבטיח שהחיילים יהיו יותר נחמדים  בבדיקה. בשיחה איתו הוא מסכים איתי שכל ילד קטן כזה בגלל חוויות כאלו יכול להיות אחר כך ..... מחבל.

השאלה של הביצה והתרנגולת – פה זה ברור: התרנגולת, קרי המתנחלים, התחילו והם גם אלה שזורקים את הביצים. במכתב שקיבלה לימור מהאגודה לזכויות האזרח מחטיבת יהודה ומהיועץ המשפטי של אוגדת יהודה ושומרון, יש הוראה ברורה שלא לפתוח או לעצור ילדים קטנים במחסום. אבל מי שומע להוראות מלמעלה – כל מפקד חדש מלך. פעילות השלום מחזיקות העתק של המכתב הזה ונותנות לחיילים – זה לא עוזר.

מחסום תל רומיידה  - שומם. מעט מאוד אנשים.

מחסום תרפ"ט - מעט מאוד אנשים עוברים. עוד לא מחקו את הגרפיטי על עמודי הברזל שליד המחסום: "מוות לערבים".

סוף הדו"ח, לא סוף הייאוש.