חברון, סנסנה, יום א' 6.4.08, בוקר
מעבר מיתר (סנסנה) - 06:50
מאות אנשים מקדמים אותנו: "אנחנו כאן משעה 4", "לפני שעה היה יותר גרוע, דרכו על מישהו"; דוחק נורא, עצבנות. אנחנו מודדות זמן: כל 5 דקות הקרוסלה נפתחת ומעבירה 30 איש שנדחקים לתוכה לפעמים בזוגות.
"למה פותחים רק ברבע לחמש?", "אם היו מעבירים בקצב כזה לא רק כשאתן כאן אז כבר היה נגמר התור", "כל פעם מביאים אנשים חדשים לעבודה במעבר והם עובדים לאט עד שלומדים".
מנהל המעבר מטעם משרד הביטחון, שלומי, מקיים הבטחתו לארח אותנו להסברים, יחד עם עוד עובד המשרד ואחד מעובדי חברת ההבטחה "שלג לבן". אנו מגיעות אליהם מן הצד הישראלי. להלן ההסברים שקיבלנו:
1) ביום רגיל עוברים כ- 600 איש, בימי א - 1,500, כולל בעלי אישורי לינה בישראל, ומכאן הלחץ בימי א. ברגע שמעבר תרקומיה יאוזרח גם הוא, יתחיל גם שם בידוק אישי שיאט את הקצב, והלחץ כאן יגבר. עכשיו עובדות שתי עמדות בידוק, נבנו עוד שתי עמדות שעדיין אינן פועלות כי עדיין לא הותקן הציוד האלקטרוני הדרוש.
2) ניסו לפתוח בימי א ב- 4:00 וראו שעד 5:30 אין לחץ. אנחנו החלטנו בהזדמנות הראשונה להגיע בשעה 4 בבוקר כדי לברר מה באמת קורה בשעות המוקדמות של ימי א' העמוסים.
3) בתחילה אכן היו בעיות בהעברת אוכל, עד שלמדו את המערכת. בקשר להעברת כלי עבודה, ההוראות הן שאסור להעביר, אבל מי שרוצה להעביר כדי להשאיר במקום העבודה, מסדרים לו את זה.
4) על ניקיון השירותים בצד הפלסטיני אחראים מוכרי המזון שם, אבל כדי להתחיל את ההסדר איתם היה צורך לנקות אותם, ושלומי פינה משם בעצמו הררי צואה. בעצם המינהל האזרחי
אחראי על הצד ההוא של המעבר אבל לא מטפל בזה ולכן הוא לקח יוזמה, מבטיח לטפל בקרוב בתיקון האסלה השבורה שם. כאשר יש מעבר משפחות לביקורי אסירים בישראל, פותחים גם שירותי נשים. בדרכנו בדקנו את השירותים שם ומצאנו אסלה אחת מתפקדת ואחת שבורה ומלאה בצואה.
חברון - 8:40
בעליה לתל רומיידה, המחזות ההזויים הרגילים: החלבן מוביל ג'ריקנים ענקיים על החמור, שני סוחרים עם משאות ענקיים על עגלת יד שיש לדחוף בעליה התלולה. אנו מזכירות לעצמנו כי המדובר בשיפור, מותר להעביר עגלות יד דרך מחסום תרפ"ט ואין צורך להעמיס על הגב כמו פעם.
8:46, מחסום משמר הגבול למרגלות מערת המכפלה: שלושה מעוכבים, לטענתם כבר חצי שעה, אחרי שכבר עוכבו ותעודותיהם נבדקו בשני מחסומים אחרים בצד השני של הכיכר, טוענים שהם גרים באזור ועוברים כל יום לעבודה והחיילים מכירים אותם וסתם מעכבים אותם. החיילים ממתינים לתשובה בקשר לעניינם. מגיעה חיילת משמר הגבול שצועקת לנו בגסות, "לא מעניין אותי להקל עליהם את החיים." שוחררו ב- 9:02.
תוך כדי כך, פתאום מכת רעש נוראה מהרמקולים על גג בניין המזנון והמזכרות של המתנחלים: 'חברון שלנו זכות אבותינו, חברון של העם היהודי, חברון שלי, חברון עיר הקודש ניתנה לעם קדוש מאת הקדוש ברוך הוא'. הפלסטינים בחנות המזכרות ממול טוענים שהרעש הזה משגע אותם כל היום וכל הלילה. אילנה מדווחת שבעבר התלוננו והמשטרה הורתה למתנחלים להוריד ווליום, אך ללא תועלת. אני לבושה כמו דתיה נורמטיבית, אנחנו מחליטות שאני אכנס לבניין לבדוק.
האיש במזנון טוען שהמוסיקה באה "מהברסלבים למעלה." עליתי למעלה, אין שום ברסלבים. מצאתי אולם שמחות ערוך והאיש במטבח עונה לשאלתי שהמוסיקה "שלנו". ביקשתי להוריד ווליום, הוא שלח אותי למטה לחנות המזכרות. שם הראו לי את הדיסק בו מדובר, "שיר השירים אשר לחברון", אוסף של זמרים שונים. לגבי הווליום, זה כן באחריות המזנון, איש חנות המזכרות ניגש ומוריד את הווליום.
ביציאה מהבניין נופל האסימון - המתנחלים מהבניין הבינו שלא מדובר בעוברת אורח אוהדת לעניינם שלה בקשה לגיטימית, אלא בשתי עוכרות ישראל. מן המטבח למעלה יורד האיש שהופך בן רגע לבריון, מזדהה כעופר אוחנה, תוקע לי בפרצוף מצלמת וידיאו, טוען שיש לו תעודת עיתונאי, מקלל, גסויות, כשאני מעירה לו שהוא דתי תוקע את כיפתו לכיס, "אז אני לא דתי" וממשיך, קורא לנוער המתקהל להתפלל למותנו. מחנות המזכרות יוצא המוכר שהופך גם הוא לבריון וצועק באובססיביות, "בוגדות" וכיוצא בזה, "אני הייתי 4 שנים בצבא ויודע שאתן פוגעות בביטחון".
עוד עוברי אורח מוסיפים כהנה וכהנה, אנשי משמר הגבול מתבוננים ולא עושים כלום. אילנה מציעה להסתלק מיד אבל אני מעדיפה להזעיק משטרה. מגיע שוטר אמיץ רק בשעה 9:39 וגם עליו מתנפלים תוך קללות דחיפות ואיומים.
מגיעה ניידת עם עוד שוטרים ואחד שולף מצלמת וידיאו - הפריט היחידי המרתיע את הבריונים שמנסים להתחמק מהמצלמה.
אמריקאי מבוגר מבשר לנו ש"תמיד היו זונות", נער מציע לי שהבן שלי יתחתן עם ערביה, צעיר עם כיפה לבנה גדולה משתולל פיסית ומתעמת עם שוטרים, ושני הבריונים הראשונים ממשיכים לקלל לצעוק ולאיים: "כשנגיע לשלטון נתלה אתכם על עץ כמו את המן", "אתן עושות לנו בושות לעיני הפלסטינים", "המשפחה שלך מתביישת בך".
הפיתרון הרגיל של משמר הגבול: להרחיק אותנו (לא את המתפרעים ברשות הרבים, כמובן) לנקודת המשטרה הסמוכה לצורך הגשת תלונה.
השוטר הגיבור הראשון מחומם ונעלב, מגיש גם הוא תלונה על הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, מבקש שנעלה לתחנת המשטרה להגיש תלונה מסודרת, לא כל שוטר היה בכלל יוצא אלינו (זה כמובן נכון).
בדרך לתחנת המשטרה כבר משיג אותי כתב קול ישראל, שהוזעק על ידי עופר אוחנה ככל הנראה. אני מדווחת לו והידיעה שודרה מיד, לפי הגרסה שלנו. בתחנה גובים מכל אחת מאיתנו בנפרד עדות מפורטת. חגית מדריכה אותנו טלפונית להעביר את התלונה להמשך מעקב של עורכות הדין שלנו.
בתום הגשת העדות אומרת לנו החוקרת שהיא מקבלת מהמתנחלים מכתבים "לכבוד גב' אייכמן" (לפי המבטא שלה, הוריה ניצולי שואה, והיא אישרה את השערתי זו), והמשטרה לא אחת נאלצה להציב עליה משמר סביב השעון.
אגב, תוך כדי ההמתנה בתחנה נתקלנו בערבי ישראלי שהגיע להגיש תלונה במשטרת ישראל נגד הרשות הפלסטינית, טוען שלקחו לו אלפי שקלים במזומן שהיו איתו, לחוץ מאד. אירוע הזוי נוסף מחיי הכיבוש ביום גדוש אירועים.