בית לחם, שיח' סעד, יום ש' 2.2.08, בוקר
09:00 כמה מאות מטרים ממחסום בית לחם מסתבר שיש חסימה. עומדת שם ניידת של המשטרה וגם ג'יפ צבאי ושני חיילים.
- אנחנו ממחסום ווטש. אפשר לעבור מסביב ולהגיע למחסום בית לחם?
- תשאלו את הכחולים. הם אלה ששמו את החסימה.
השוטרים בשיחה ערה בקשר. הם מדברים על משהו שקורה בכביש המנהרות. לשאלה למה אי אפשר לעבור למחסום בית לחם הם עונים: "יש התרעה"
אנחנו פונות ימינה לכיוון צומת גוש עציון. שם ממתינים כבר כעשרים רכבים. אחרי רגעים ספורים השוטרים מבקשים "לעשות פרסה, הסיפור כאן ייקח המון זמן". מי יודע כמה זה "המון זמן"? בלית ברירה אנחנו מוותרות על מחסום בית לחם, ונאלצות גם לוותר על הנסיעה לנבי יונס שם היתה אמורה א. להחזיר לפלסטיני את רשיון הנהיגה שלו אחרי הסדרת חובות. תיאמנו איתו מהדרך איפה ומתי ניפגוש אותו. א. ממהרת להתקשר אליו שוב ומסבירה לו שלא נוכל להגיע אליו היום.אנחנו מחליטות לנסוע לשיח סעיד.
א. מתקשרת לידיד שלה שנסע לבית לחם מוקדם בבוקר ואמור לחזור לירושלים. היא מסבירה שיש חסימה ומבקשת שיודיע לה האם הצליח לעבור.
09:45 שיח' סעד – 12 מבוגרים, גברים ונשים, מחכים בקור העז, שאולי אולי יתאפשר להם ללכת לאל-אקצה, לשוק, לבית חולים, פעילויות חתרניות ומסוכנות מאוד בעיני החיילים העומדים במחסום ומבצעים את הפקודות, למרות שהם מכירים אישית את הזקנים האלה, למרות שהם זוכרים שלפני שנתיים ולפני שנה היו נותנים להם לעבור ללא אישור. ("את רוצה שאני אאבד את הפרנסה שלי?!")אף פנייה לא עוזרת. האחראי מסביר לנו את המצב בטון שהוא שילוב של פטרונות ושל השתתפות בצער. יש בו גם כעס מסוים: "לך הם אמרו שהם רוצים להתפלל. לי הם אמרו שהם צריכים להגיע לבית חולים!" כמובן זו הוכחה ניצחת להיותם של הפלסטינים שקרנים פתולוגים ומי שתכנן לבצע את הפשע של ביקור בבית חולים, מגיע לו שיישאר כלוא בכפרו. הנשים הזקנות חסרות סבלנות: "דברי איתם, תעבירי אותנו!"אחת מוציאה את האישור הישן המוכר משנת 1996 .
בחור צעיר יותר מספר על האישור המיוחד שעורך דין הוציא לו ולכל בני משפחתו הרבים המתגוררים בשיח סעיד, בשנת 2006 . לשאלה מה הוחלט בדיון בבית המשפט, הוא אומר שפסק הדין היה אמור להינתן ב- 28/1/08 אך נדחה ל- 3/2/08 .
10:30 מתוסכלות מחוסר היכולת שלנו להועיל לסבים ולסבתות המחכים בקור, אנחנו יוצאות, לא במסדרון הצר שמיועד לפלסטינים, אלא בצד השני, כפי שהנחו אותנו. אחראי המחסום מציע לנו: "בפעם הבאה תצאו דרך המעבר של הפלסטינים כדי שתרגישו כמה זה לא פשוט לעבור במחסום" (!) זה לא נאמר בלעג או בהומור אלא בשיא הרצינות... הידיד של א. מתקשר. הוא עבר, החסימה הוסרה.