בית לחם, יום ה' 3.4.08, בוקר

צופות: 
חנה ב., תמר א. (מדווחת)
03/04/2008
|
בוקר

מחסום בית לחם, 05.00 – 08.00

מה עוד אפשר לומר על מחסום בית לחם שלא נכתב כבר באין ספור דוחות? אפשר היה לסכם את המשמרת של היום בשלוש מילים: "תורים דחוסים, כרגיל".  כרגיל – כמו אתמול ושלשום וביום לפני שלשום וביום לפני היום לפני שלשום ולפני שבוע ושבועיים ולפני חודש וחודשיים. חמישה עד שישה ימים בשבוע, ארבעה שבועות בחודש, 12 חודשים בשנה, להוציא את ימי הסגר. בחזרה הבלתי פוסקת של אותו מצב נמצאת הזוועה של המקום הזה. אנשים, נשים וגם כמה ילדים שצריכים כל יום מחדש לעבור את ההמתנה, את הדוחק, את ההשפלה במכשול שנחת באמצע החיים שלהם. לכן צריך שוב ושוב לתאר אותו דבר.  הראשונים מגיעים בשעות הקטנות של הלילה. המלוות האקומניות מספרות על אדם אחד שעבר עם הראשונים שהוא מגיע כל לילה ב-02.00 כדי לתפוס מקום טוב בתור. שלוש שעות הוא מחכה בחוץ עד שהמחסום נפתח ב-05.00, עוד רבע שעה לוקח לו לעבור את הבדיקות.על פי הצבא אין דבר כזה שעת פתיחת המחסום, כי הוא פתוח 24 שעות. מעבר המכוניות אכן פתוח תמיד, ובלילה נותנים גם להולכי רגל לעבור שם – בתנאי שהם אזרחי חו"ל. אישורי השהייה בישראל של רוב הפלסטינים תקפים מ-05.00 בבוקר בלבד, אך גם המעטים שזכו לאישורים שתקפים 24 שעות אינם מורשים לעבור מוקדם יותר. אישה בעלת אישור כזה מספרת שהגיעה ב-04.00, אך לא נתנו לה לעבור. סתם כך היא בזבזה שעה מחייה.  המעבר המיועד לפלסטינים, אם כן, נפתח רק ב-05.00. באופן רשמי. בפועל זה יכול להיות יותר מאוחר.

המלוות האקומניות מדווחות שהיום הוא נפתח בין 05.07 ל-05.10. איחור לא גדול, אפשר לומר, אך אם לוקחים בחשבון שהזמן אחד הדברים הכי יקרים שיש לאדם אסור לבזבז ממנו סתם כך אפילו חלק קטנטן. לא לדבר על המתנה של שבע דקות "בלבד" בגשם שותף ועל המתח האם באמת מדובר באיחור של שבע דקות ולא של עשרים או שלושים כפי שקרה כבר לא מעט פעמים.  כאשר המחסום נפתח מתחילים הלחיצות והקפיצות מעל הגדר שתוחם את השביל המוביל לשער הכניסה. אדם אחד מציע בכעס שישימו קוצים על הגדר שלא יכלו עוד לקפוץ מעליה. המלוות האקומניות נמצאו לפני מספר ימים בסכנה של ממש בשל הדוחק. עכשיו, הן מספרות, הן מגיעות במקום ב-04.45 כבר ב-04.30 כדי לתפוס מקום בטוח יותר בתור. אך בכל זאת היה לחץ רב, והן שוקלות לבוא עוד יותר מוקדם.  אנשים אומרים לנו שלקח להם שעה וחצי לעבור את המחסום.

הצבא טוען שזה לא לוקח יותר מרבע שעה בממוצע. הרישום המדויק של אחת המלוות האקומניות מבהיר שזה תלוי באיפה מתחילים לספור. היא המתינה 50 דקות בתור מחוץ למחסום עד שהגיעה לקרוסלה בכניסה; אחר כך לקח לה 12 דקות לעבור את הבדיקה הגופנית במגנומטר; ולבסוף המתינה 23 דקות בתור לפני עמדת הבדיקה של המסמכים. 85 דקות בסך הכול, וזאת תחת תנאים "משופרים" כאשר שלושה מגנומטרים – ולא רק אחד או שניים כמו בשבועות הקודמים – וחמש עמדות בדיקה – ולא רק שלוש או ארבע - פתוחים. רוב הזמן הולך על ההמתנה בחוץ שמבחינת הצבא אינה חלק מהמעבר במחסום.
 

זו כמובן אחיזת עיניים, כי הסיבה שהאנשים ממתינים בחוץ היא שהחיילים רוצים להימנע מדוחק בפנים ולא מאפשרים כניסה חופשית.  אחיזת העיניים הגדולה יותר נחשפת בשלב הבדיקה האחרון לפני עמדות הבדיקה, השלב היחיד שאפשר לראות מהצד ה"ישראלי" של המחסום. בחצי השעה הראשונה אחרי פתיחת המחסום אין כאן תורים, אנשים עוברים טיפין טיפין כמעט ללא עיכוב. ניתן לחשוב שהכול זורם, אך בפועל משאירים את הדוחק בחלק הקדמי של המחסום בו העין הביקורתית לא רואה אותו. בהמשך נוצרים גם כאן תורים ארוכים ודחוסים. המתח גובר כאשר בדיקת המסמכים של אדם זה או אחר מתארכת, ושוב ושוב נשמעות צעקות על מי שגנבו את התור. מכות לא היו הבוקר. מלמעלה מביט שוטר על ההמון, בידו האחת כוס קפה או תה, ביד השנייה סיגריה (איסור העישון במתחם כנראה אינו תקף עבורו), וצועק שיעמדו בתור. כאשר הדוחק מעצבן אותו או את החיילים יתר על המידה ניתנת שוב הוראה לסגור את המעבר וכעבור מספר דקות שוררת דממה והמחסום נראה ריק עד שמרשים לנחשול הבא להתקרב. לבסוף יורד השוטר כדי לטפל בעניינו של נער שמסיבה לא ברורה לנו אינו מורשה לעבור. לבסוף מגרש השוטר את הנער בקריאה בוטה לאחד החיילים: "זרוק אותו בחזרה".
 

אחד האנשים מחברת האבטחה הפרטית "ארי" מפגין בשפת גופו את הנאתו לשלוט על חלשים ממנו.  רק ב-08.00 מתקרב תור הממתינים לסופו וב-08.05 סוגרים את החלק האחורי של האולם עם העמדות 9 עד 12. במהלך שלוש שעות ספרנו כ-2,600 איש שעברו. עד לפני כשלושה חודשים נגמרו התורים בדרך כלל ב-07:15 עד 07:30. אז נסגרו מחסומי בית"ר עילית וג'בע למעבר פלסטינים, עוד אנשים הופנו למחסום בית לחם והתורים נגמרים חצי עד שלושת רבעי שעה מאוחר יותר.  

בין העוברים נמצאת ילדה בת שלוש-ארבע שמחזיקה ביד סבה. היא עוד לא בוגרת מספיק כדי להשלים עם המצב וכבר לא קטנה מספיק כדי לישון במהלך המעבר ולהתעורר לפתע בעולם חופשי. עיניה הגדולות מתבוננות בקירות הגבוהים ובתורים הדחוסים מסביבה, בפרוזדור מעל ראשה, בקרוסלה לפניה הנפתחת וננעלת על פי כללים לא ברורים לה ולכיוון החלון הגבוה כל כך שהיא לא יכולה לראות את דמות החיילת לה הסב מגיש את מסמכיו. מבטה המבוהל מבטא יותר מכול את האמת על המקום הזה.