אל ח'דר, בית לחם, יום ו' 27.6.08, בוקר

שתפו:
Facebook Twitter Whatsapp Email
צופות ומדווחות: 
אפרת ב., קלר א.
27/06/2008
|
בוקר
Seriously? Does this make us safer?

 9:10 – 10:20 תקציר: כל ממזר מלך – רשעות – המחסום הכריז מלחמה על הילדים כבר בתחילת המשמרת נוכחנו לדעת שמפקד המחסום יהיר, בוטה ומשתמש בסמכותו לרעה.הגיע פלסטיני עם שני ילדים קטנים ורצה לעבור איתם לירושלים. החיילת בעמדה אמרה שיש בעיה אבל אולי היא תוכל להעבירם בכל זאת. הפלסטיני הודה בהתלהבות. אחרי המתנה ובירורים הגיע המפקד ובזלזול ובוטות שילח אותם. ניכר על הפלסטיני שהוא המום מהיחס. כנראה לא הזדמן הרבה במחסומים עם ילדיו.  לאחר מכן היו מקרים נוספים ובכולם הילדים לא הוכנסו. לאב יש אישור עבודה ואסור לו להביא את ילדיו. כל פנייה ובקשה לא הועילה. החיילת באחת העמדות סרבה לדבר איתנו. ביקשנו שתקרא לקצין כדי שנוכל להבין ממנו מהו הנוהג לגבי הילדים. היא התייחסה בזלזול לאנשים שעברו. אחד הפלסטינים (בחור צעיר) העז להישען על עמוד בהמתנה בתור. היא צעקה עליו שיעמוד כמו כולם. כשהוא הגיע ליד העמדה היא הודיעה לו שעליו לחכות בצד [המחנכת הדגולה תלמד אותו מה קורה כשמתחצפים...]. הוא שאל למה ואדם אחר שהיה איתו דרש לראות קצין. גם אנחנו פנינו אליה אבל היא שוב סרבה לדבר איתנו וביקשנו שתקרא למפקד.  אמרנו שראינו את כל ההתרחשות ושהפלסטיני לא עשה דבר שיצדיק את עיכובו.  בסופו של דבר היא העבירה אותו אחרי המתנה קצרה. התור נהיה ארוך מאוד ואנשים סיפרו שמצדו השני של המחסום, מאות מחכים. התקשרנו למוקד על מנת שיורו לפתוח עמדה שלישית. לא השתנה כלום ובשיחת הטלפון השלישית קיבלנו הרצאה על המצב העגום של כוח אדם במחסומים והצעה שאולי אנחנו נמצא חיילים כדי לאייש עמדות נוספות... בעמדה השנייה היה יחס החיילת סביר יותר. הגיע אליה פלסטיני צעיר עם שני ילדים קטנים מאוד, לבושים חגיגית. בידו רשיון עבודה והקושאן של הילדים. הוא ממש התחנן שתיתן לו לעבור איתם, אמר שהבטיח להם כבר לפני שבועיים שייקח אותם לקניון, אמר שלקח יום חופש כדי לבוא איתם. ניסינו להשפיע גם ולעודד אותה לפעול על פי שיקול דעתה. היא נתנה להבין שאכן ההוראות לא ברורות אבל היא התבצרה בעמדה הידועה לשמצה "אלה ההוראות ואסור לי להעביר אותם". עוד דוגמא מיני רבות למה שדפנה בנאי כתבה לאחרונה "על הצייתנות".הפלסטיני המאוכזב ניסה את מזלו בעמדה השנייה: הוא לא ידע שאין סיכוי למצוא אמפטיה אצל החיילת שם שכמובן לא וויתרה על ההזדמנות לחנך אותו: "קודם היית אצלה והיא לא העבירה! למה אתה בא אליי?" הפלסטיני סירב להשלים וחזר לעמדה הראשונה כדי שוב לבקש לעבור עם הילדים.יצאה אלינו קצינה כעוסה על כך שאנחנו "מתערבות". ביקשנו לדעת מה הנוהל לגבי הילדים. היא סרבה לענות, אמרה שאינה חייבת לדווח לנו ואמרה שהדבר הברור היחידי הוא שאסור לנו להתערב. מפקד המחסום שהתלווה אליה ניסה להיכנס בכוח לשיחה, ממש נעמד בין הקצינה לביננו ודרש שנלך.-         תסתכל על האיש הזה עם הילדים הקטנים. מה היית עושה במקומו?

-         אני לא במקומו ולא אכפת לי.

-         אבל אם תהיה פעם במקומו, זה כבר יהיה מאוחר מדי.

-         לא אהיה אף פעם במקומו [מתרברב ומלטף את נשקו]

-         אולי בכל זאת תסביר לנו מהם הנהלים לגבי ילדים?

-         לא אסביר כלום ואם תמשיכו לעמוד כאן, אני אמרר להם את החיים עוד יותר.

כאן דרשנו לדעת מה שמו אך הוא סירב ורק חזר על המשפט: "אם תמשיכו לעמוד כאן, אני אמרר להם את החיים עוד יותר".הלכנו מתוסכלות.