בית לחם, נועמן, יום ב' 15.9.08, אחה"צ

צופות: 
אילנה ד., יעל י., אורית י., רות א. (מדווחת) אורחת: איילת י.
15/09/2008
|
אחה"צ

בית לחם
13.00 – 17.30

 
ראשית נסענו למחסום מזמוריה (המחסום שלמרגלות הכפר נועמן), בכדי לצפות בשובם של הילדים מבית הספר. במחסום הרכבים שאל אותנו אחד החיילים לאן פנינו מועדות והבהיר לנו כי יש איסור לשהות בשטח המחסום. על השאלה "מהו בדיוק שטח המחסום", לא ניתן לקבל תשובה. ברגע שעצרנו על הכביש המוביל לנועמן, מול מחסום הולכי הרגל, ניגש אלינו אותו חייל ודרש כי נתרחק ולא נפריע בעבודה. אין כל סימון התוחם את המחסום והסברנו לו שאין בכוונתנו להפריע, פשוט רצינו לתזמן במחסום הולכי הרגל את זמן מעבר הילדים, בשובם מבית הספר. לשמחתנו היה המעבר חלק ומהיר וכמה ילדים קטנים מאד עברו והחלו לעלות במעלה התלול אל הכפר, בחום היום כשילקוטיהם הכבדים על גבם. עלינו בעצמנו לכפר ועברנו לאורך ה"כביש הראשי" שלו. איש לא נראה בחוץ ושוב התרשמנו ששטחם של השדות המעובדים הולך וגדל.  

כשיצאנו בחזרה לכביש הראשי, עברנו שוב במחסום בו נשאלנו מהיכן הגענו (וכי החייל לא ידע?) כשהשבנו שהיינו בכפר נועמן נדרשנו לפתוח (בעצמנו) את תא המטען ולהוכיח שלא הברחנו בו דבר. החלטנו לנסוע לגוש עציון בכביש נוקדים והתרשמנו ממספר הכתבות על שלטי הדרכים המצביעות לכיוון "שדמה", כך יוצרים לאט תודעה ציבורית וכנראה שגם עובדות בשטח.

 
פסחנו על הפניה למת"ק והמשכנו לכיוון בית אומר בכדי לברך את מכרנו הוותיק אבו נאסים בברכת רמדאן כרים. אבו נאסים ביטא שמחה גדולה לבואנו ולשאלתנו השיב שהשקט בכפר עומד על כנו (האומנם?). בתום הביקור שאל אבו נאסים: "כבר המון זמן שחיה לא באה, מה היא כבר לא עובדת?" שאלנו את עצמנו אם לא היה מקום לדבר אתו על הפסקת הקשר, מכל סיבה שהיא, ולא להיעלם סתם כך. מהדרך צלצלנו לידידנו ע' בוולאג'ה ותמהנו לשמוע שהוא יושב בביתו ואינו עובד. נסענו לבקרו. הסתבר שתוקף אישור העבודה שלו פג לפני כמה ימים ועדיין לא חודש. עד שלא יחודש, כמובן שאינו עובד ואינו משתכר. בפעם הקודמת לקח שבועיים עד שחודש אישור העבודה. לחשוב שזה המצב, שאדם שיש לו מקום תעסוקה, הפונה בזמן, עשרה ימים לפני שתוקף האישור פג (אי אפשר מוקדם יותר) בכדי לחדש אותו, צריך לשבת בבית כשבועיים בכדי לחזור ולעבוד שלושה חודשים, עד לפעם הבאה!ישבנו בגינה של ע', ממנה נשקפת ירושלים כמעט במרחק נגיעה, ושמענו שוב כמה קשים החיים מהעבר השני של המתרס!