ג'בע (ליל), חיזמה, קלנדיה, יום א' 9.5.10, אחה"צ

צופות: 
תמר פלישמן (צלמה) ואילת מ' מדווחת
09/05/2010
|
אחה"צ

השעה שלוש. שרב במחסום קלנדיה. התנועה דלילה ואיטית במעבר הולכי הרגל.

ע' מכוון התנועה של המחסום, עומד בשמש בככר. הוא מראה ומספר לנו איך ביום חמישי בלילה שרפו לו את הסככה הקטנה שהקים לעצמו בין שתי בטונדות. מי עשה את זה? הוא לא יודע. מישהו שלא מרוצה מהנוכחות שלו. מכל מקום, סככה חדשה עם ספה נאה כבר הספיק להקים.

אנחנו נכנסות למחסום. אל הרחבה יוצאות נשים בעיקר, אחת אחרי השנייה. חלק מהן עם תינוקות על הידיים. שבו מביקור בבתי הסוהר. 

תמר מוציאה סרט מדידה ובוחנת את הרוחב של מסדרונות המתכת המובילים אל הקרוסלות. מעבר ימני - 54 ס"מ, מעבר אמצעי - 56 מעבר שמאלי 62-  ס"מ.  הקרוסלות אחידות בגודלן - 60 סנטימטר וחצי רוחב המוט. כמודדת מיומנת, תמר יודעת להשוות עם בתי נתיבות ותחנות רכבת בכל העולם. זה צר מאד. ומדוע יוצרו הכלובים במימדים שונים? ולפי איזה קנה מידה, המלצות משרד הבריאות האמריקאי? אין לדעת.

שני גברים, אחד מהם מבוגר  - כבן שבעים - עומדים במעבר מספר 5, מחוץ לקרוסלה שאמורה להוביל אותם אחר כבוד למת"ק. האינטרקום כבר מזמן לא עובד, והם מנסים, בצעקות מדודות וסבלניות לקרוא לחיילת שיושבת מאחורי הקרוסלה, בתוך אקווריום. היא שומעת, למרות האקווריום - ובכל פעם עונה "מהההה?" ארוך וממשיכה לשבת. השעה כבר אחרי שלוש וחצי ובארבע סוגרים את המת"ק. מה יהיה עם האישור? בחור צעיר על כסא גלגלים

בינתיים השער נפתח, ובחור צעיר על כסא גלגלים, מלווה בגבר נוסף, יוצאים אל "הצד הפלסטיני", הבנוי, כמסלול מכשולים. מסדרונות המתכת (54, 56, 62) צרים מלהכיל כסא גלגלים, ודרך אחרת לצאת - אין. סגרו. מישהו צריך לבוא ולפתוח איזה שער. אבל החיילים, המאבטחים והשוטרים, כולם מתחבאים בתוך אקווריומים או בתוך חדרוני פל-קל, או בתוך מגדלי תצפית. מאין יבוא המפתח? 

רק טלפון של תמר אל תוככי המחסום פותר בקלילות את שתי הבעיות האלו. תוך חמש דקות (אחרי שכבר המתינו עשר) מגיעים מאבטחים חמושים לפתוח את השער. גם המת"ק נפתח. אבל אישור כבר לא יהיה היום. אולי מחר.

ממתינות במעבר מספר 3. גם מעברים 1 ו-4 פתוחים. פתאום מישהו מחליט שמעבר מס' 4 הופך להיות מעבר לגברים בלבד, ו-3 לנשים. אנשים מסתדרים מחדש בתורים לפי הוראת השעה. מי שהיתה ראשונה בתור אחד מגיעה מחדש לקצה בתור השני. עוד זמן שנשרף, כאילו כלום. עוברים עוד כמה רגעים ושוב מכריז קול מתכתי כי מעבר 3 הוא רק לבעלות תעודה כחולה. מי שברשותה כזו נאנחת בהקלה (ממילא רוב מי שיכולה לעבור במחסום), קצת זמן שְנִיצָל.

ממתינות. אחת אחת עוברות נשים את הקרוסלה האוטומטית. מרגע שאת מצליחה לחצות את הקרוסלה (מרגיש כמו הישג גדול) זה פחות או יותר את לבד מול החייל / בודק / שוטר. אטום מאוים בתוך מסדרון מטונף. ברגע בדיקת התעודה את לבד מול החייל באקווריום. תנאי בידוד שלא מאפשרים שום מרי, ושמחזקים את התפיסה שמעבר של פלסטיניות בין "כאן" ו"שם" הוא עניין פרטיקולארי. אם לא עברת, כמו שאומרים, זבש"ך.

עברנו. תעודה כחולה מוצמדת לחלון ואיש אינו שואל הפעם מאיפה באנו ומדוע. משקיפות על מעבר המכוניות. מידי פעם מגיע מהצד של רמאללה מיניבוס. החיילים מורידים את הנוסעים ודורשים מהם לעבור רגלית. מי שירצה לקצר את הדרך - בגלל איטיות המעבר או בגלל הפקקים, ישלם 10 שקלים לנהג טרנזיט שיוציא אותו דרך מחסום חיזמה. מגיע ג'יפ ועוצר לידינו. ע', קצין המבצעים של העוטף מזהה את תמר. הוא נותן מספר טלפון ותפקיד ולא שוכח לציין בשביעות רצון שהיא "מצילה את השוטרים מלהסתבך ומצילה חיי אדם."

מעבר קצר בדרך חזרה למכונית ואנחנו שוב בצד הפלסטיני של המחסום, נוסעות לכיוון ג'בע. בגב'ע עוצרת תמר את המכונית סמוך למחסום ודורשת מהחיילים (חדשים במקום כפי הנראה) לראות צו אלוף שאוסר עלינו לעבור את המחסום (אם כי, כמובן, הגענו בדיוק מצידו השני, ה"אסור").
חייל חסר אונים מעט מראה לנו צו מ-2006, עליו חתום יאיר נוה. צו בלי תאריך תפוגה.

משם הלאה לביר זית. אין חיילים בעמדות, יש רק חייל פחדן בפילבוקס. צועק לנו בנחרצות מהוססת וסקרנית - "מה אתן עושות פה?" ו"מה אתן מחפשות?".  המכוניות זורמות ונראה ששמחים בבואנו.