בית לחם, יום ה' 6.5.10, בוקר
מוחמד יוצא לבנות ליהודים
החלטנו להתחקות אחרי "המסע" שפועל פלסטיני צריך לעבור בדרכו לעבודה.
עזבנו את ירושלים בשעה 02:00 ונסענו דרך חלחול, צומת הזכוכית, חברון ,דורא לעווד ומשם לכפר אל-קוסור. חשוך מסביב ורק פה ושם בוקע אור מבית, שגם בו מתכונן ודאי פועל בדרכו לעבודה. קשה למצוא את הדרך בחושך. שמחנו כאשר מצאנו פה ושם טרנזיט מחכה לפועלים ויכולנו לבקש הדרכה לגבי המשך הדרך.
ב-03:50 הגענו סוף סוף לביתו של מוחמד. לא לפני שעצרנו בבהלה כאשר פגשנו בפאתי הכפר הקטן שני ג'יפים של משמר הגבול. ממארחינו שמענו כי ביקורים "ידידותיים" כאלה הם דבר של יום ביומו, וכל משפחה בכפר מאושרת אם הביקור הלילי הזה נחסך מהם. כמובן שרוב תושבי הכפר היו, יהיו או שהם כרגע מנועי שב"כ. למה? למה?
מוחמד וחברו כבר חיכו לנו. הם ממהרים לעבודה, אך הכנסת האורחים מחייבת להציע לנו קפה ועוגה. תאומים בני כשנה התעוררו מההמולה הבלתי רגילה בשעה כזו של הבוקר, ובילינו דקות ארוכות במשחק עם הילדים החמודים. למשפחה עוד שלושה ילדים מבוגרים יותר, אחד מהם חולה בלוקמיה. הילד בא לברכנו. הוא קרח, בלי גבות ורזה להפחיד. "אנחנו הולכים לבית החולים בחברון, אך הם לא יכולים לעזור לילד". הלב נחמץ!
מוחמד עלה אתנו לגג ביתו ונוכחנו עד כמה קשה השכנות לגדר ההפרדה ובעיקר להתנחלות נגוהות המוארת בשעה זו באור יקרות. הכפר חובר לחשמל רק לפי 3 חודשים - thank God for small favors. אדמות הכפר נגזלו ושכניהם "היקרים" אינם פוסקים מלהציק לכפריים.
בשעה 04:10 יצאנו לדרך. מארחינו נהנו היום מטרמפ מבורך וחסכו 50 ₪ שהם משלמים מדי יום למוניות השירות. וזה משכר יומי של 150 ₪. ליום עבודה. לאחרונה נפתחה דרך המאפשרת להם לנסוע בדרך קצרה לצומת אל-פוואר ומשם על כביש 60 למחסום בית לחם.
בשעה 05:30 הגענו למחסום. אלה מאתנו שיבלו בעולם הבא בגיהינום יכולים לבוא למחסום ולקבל הצצה מוקדמת למה שמצפה לנו שם. מאות פועלים, הממהרים לעבודה, עומדים בדוחק מפחיד ומחכים לרגע "המאושר" בו יוכלו סוף סוף להיכנס למתחם המחסום, רק כדי לחזור על החוויה בתור לביקורת הגופנית. לחברינו נדרשה שעה ורבע עד שפגשנו אותם בצידו הישראלי של המחסום.
התחלנו בטלפונים. רק המוקד ההומניטארי עונה. התשובה מנומסת ומאד ידידותית – אך תועלת אין. רק לקראת 06:15 נענינו ע"י קצין המת"ק אחמד אבו רוקון. בתחילה ניסה להסביר לנו כי הכול "זורם". רק אחרי ששכנענו אותו שהיום מכל הימים לא ניתן לתת לנו תשובה כזו, כי הרי ראינו במו עינינו. "לא מפי שרף ולא מפי מלאך" – לא מפי הפלסטינים שרק "משקרים" ואפילו לא מ"הנוצרים".
נסענו לצידו הישראלי של המחסום. דקה לאחר שנכנסנו לבניין הופיע איש החברה האזרחית וניסה לגרשנו – אמנם "בנימוס" אך בהחלטיות. סירבנו בנימוס ולא נענינו גם אחרי בקשות חוזרות ונשנות. לבסוף הוא התייאש – וטוב שכך. האורחת שלנו לא יכלה להירגע מגודל הנשק שהיה בידו – מפחיד מאד!
תחנות הבידוק נשארו כמעט ללא תעסוקה. החיילות והחיילים יושבים בנחת, חלקם בתנוחת ישיבה/שכיבה ומחכים לתעסוקה. מרחוק נשמעות הצעקות שבקעו מהתור לבדיקה הגופנית. יש להניח כי החיילים בעמדותיהם המוגנות והאטומות אינם שומעים דבר. ולו היו שומעים....?!
קצין המת"ק הבטיח לבוא מיד לפוגשנו ודקות לאחר שיחת הטלפון הוא בא. קבלנו הסבר כי משהו טכני – מצלמה
או מכשיר אחר – התקלקל היום והכול ישתפר מחר. ההסבר הזה לא סיפק אותנו כי היינו במקום פעמים אחדות לאחרונה ובכל פעם היה המצב זהה למה שחווינו היום.
ראוי לציין את האופן המכבד בו נהג הקצין אבו רוקון כלפינו. רבים מאד מבין העוברים הפלסטינים ניגשו אלינו וציינו את יחסו הטוב כלפיהם ואת רצונו הכן לעזור. אבל זה כנראה לא מספיק – המצב הוא בלתי נסבל.
האחריות למחסום היא בידי משטרת ישראל. אלא אם הם "משחקים" במחבואים, לא ראינו אף שוטר בשטח עד שעזבנו את המקום.
בשעה 07:10 יצאנו לדרך עם חברינו. הם עובדים בהר חומה בבניין. באזור נוכחות מסיבית של שוטרי מג"ב המחפשים את השב"חים. הבנאים כולם פלסטינים – הם הבונים למתנחלים את בתיהם על קרקע שנגזלה מהם. רק בישראל – כדברי השיר!
עוד יום בכיבוש!