קלנדיה, יום ש' 1.5.10, אחה"צ

צופות: 
תמר פ', ויוי צ' (מדווחת) אורחות: רולאן מבריטניה ודניאלל מירושלים
01/05/2010
|
אחה"צ

בקלנדיה  הרבה אבק, לכלוך, הרבה צפירות מכוניות ותורים ופקקים.

עמדנו בתור 40 דקות עד היציאה, עמדת בידוק אחת פתוחה. לנו זה עבר מהר כי לא מיהרנו לעבודה או לבית הספר,או לתור לרופא עם תינוק על הידיים.

הדוחק של בני אדם מספר לנו דברים מן הכיבוש ואחרים.

ארבעה אחים בני ששים פלוס  מקנדה עמדו  בתור. הם סיפרו שהם במסע כיבוש  שהתחיל בחשיפה  לנושא במחנות הפליטים הפלסטינים בסוריה לפני שנה. הם שבו עתה ממחנה הפליטים בלאטה שבשכם ובכל מקום הם חוברים לפלסטיני בן המקום כדי לקבל הסברים.

גם אחרי שסיירו ותרו בגדה הם שואלים היום אם התור כל כך נורא מפני שזה שבת, קיבלו מן הקהל הסבר שזה דווקא לא נורא היום, ואז הם אמרו שכל המבנים  כולל עמדת הבידוק בה עמדנו נראים להם כמו מתקני כליאה,  detention rooms

צריך לפעמים לשמוע ממבט חדש ואחר את התיאור למחסום שהוא שגרת חייהם של הפלסטינים.

ונער אחד בן שבע עשרה החל לשוחח ולספר את סיפורו ולהלן המונולוג שלו שהחל בזמן העמידה בתור ונמשך ביציאה מן המחסום והלאה באוטובוס שנוסע מקלנדיה לשער שכם.

"אני בן 17 ועובר פה כל יום עם מסמך לאיחוד משפחות, לאמא תעודה ירושלמית ואבא יליד עזה עם ת.ז של הרשות.

 דווקא עכשיו לפני בחינות הבגרות  אני מרגיש שאין לי יותר כוח למחסום הזה כל יום ואני דואג שבשנים הבאות כשארצה ללמוד באוניברסיטה אני לא אעמוד בזה.

  לאמא מחלת נפש, ומצבה החמיר לאחרונה לאחר פרסום צו 1650 שהרי אבא יליד עזה ואנו מאד פוחדים, כשנולדתי אמא היתה במצב נפשי לא טוב ואבא שהוא סוחר היה בנסיעה עסקית ולא היה  מי שיסדר לרשום אותי בתעודה הירושלמית שלה ואח"כ  היה מאוחר , פקידים של הביטוח הלאומי ניצלו את העדרו של האב כדי לתחקר את האם שלא הצליחה לענות על התחקירים הבירוקרטיים שלהם,ועד היום חלק מן האחים עם רישום בתעודת האם וחלק עם היתרי תנועה בהתאם למסמכי איחוד משפחות  שבכל חידוש נדרש עורך דין וכסף להסדירם.

אבל כל זה כלום לעומת החרדה שאחזה בכל המשפחה אחרי פרסום הצו בדבר גירוש מסתננים ושוהים בלתי חוקיים ,הרי האב שלנו שחי פה מעל 20 שנה יליד עזה וחלק מבני משפחתו המורחבת חיים ברצועה. ומה עוד, לפני שנתיים נהרג בעזה  האח של האב בהפצצה ישראלית,  לפני ארבע שנים נהרגה בהפצצה ישראלית גיסתו של האב והאחיינית בת השבע עשרה. שהידים שלושה כבר יש לאבא במשפחה.

 אני מרגיש שאין לנו סיכוי.יכול להיות שאבא יגורש וסביר שיפגעו יותר בחופש התנועה שלו."

 במחסום עדיין לא ברורה תכלית  המסלול החדש והשער שנבנו לפני כמה חודשים, השער נעול ומכוסה באשפה, לא ברור גם תפקידו של הסדרן המאחרי לפתיחת השרשת לאוטובוים כדי לחסוך להם כמה עשרות מטרים בפקק, הסדרן מקבל תשלום מחברת האוטובוסים הפלסטינית אבל הוא שם באשור השלטון הישראלי ולדברי הילדים הוא יכול לעבוד כך רק כ "דודו" מרשה לו. מענין איזה בלון ניסוי נשלח פה.