חבלה, מעבר אליהו, מעבר תאנים, עזון, ענבתא, ראס עטיה, יום ב' 12.4.10, בוקר

שתפו:
Facebook Twitter Whatsapp Email
צופות ומדווחות: 
פרנסיס ונור (כתבה וצילמה)
12/04/2010
|
בוקר

06:30 חבלה
תושבי הוד השרון או כפר סבא שבאים לקנות עציצים במשתלות, לא מעלים בדעתם שכמה מאות מטרים מהמשתלות מסתתר טרמינל דרכו נכנסים פועלים פלסטינים לעבודתם בישראל. כשהגענו, השער סגור. קבוצה גדולה של פועלים עומדת מצידו השני של השער. רובם גברים. רק ב 06:45 פלסטינים מתחילים לעבור. בין השער לקרוסלה מורשים לעמוד רק ארבעה פועלים. החיילים לא צריכים להנחות אותם ולפקח. הם יודעים היטב את הכללים. בכל פעם שהמתחם ליד הקרוסלות מתפנה, קבוצה של ארבעה גברים מתקרבת. השאר נשארים לעמוד רחוקים. הפועלים אחרי הבידוק ממהרים לעבודה ולא רוצים להתעכב לידנו. שמענו רק "החיילת בפנים קשה עוד מעט צריך להוריד גם את התחתונים", וגם - "זה העונש של החיים". אנחנו מעריכות שכ 35 אנשים עברו כאן הבוקר.  עזבנו ב 07:20, השער פתוח עד 08:15.
07:25     
פנינו מכביש לאלפי מנשה וסטינו לראס א טיה. לפנינו אוטובוס הילדים בדרכו לבית הספר. אנחנו נוסעות בעקבותיהם, לצד החומה וגדרות התיל שמקיפים את אלפי מנשה (מה חושב ילד על כל זה? האם הם התרגלו? שאלה אותי פרנסיס).
07:30 במחסום ראס א-טיה
אוטובוס אחד כבר מחכה, האוטובוס שבעקבותיו נסענו נעמד מאחוריו. שני חיילים (חייל ושוטרת צבאית) עולים לאוטובוסים, בודקים כל מושב, אפשר לראותם דרך החלונות, הילדים מציצים דרך החלונות). יחלפו עוד עשר דקות עד שהאוטובוסים יורשו להמשיך. מורות בית הספר חוצות את המחסום ברגל. הן לא נבדקות. מפתיע כמה המקום הזה בנאלי – אב מוריד את בנו לידנו, הבן חוצה ברגל, אנחנו רואות ילקוט מתנדנד בין גדרות התיל, האב עוקב אחריו בעיניו, עושה סיבוב פרסה ונוסע. מעט אחר כך מגיע לכאן אב נוסף, מהרכב יורדים שני אחים. הגדולה נותנת יד לאחיה הקטן, נושמת נשימה עמוקה, מתרכזת, ויחד הם חוצים את המחסום. מצורפות תמונות. מעט אחר כך שמענו קריאות ברחבת בית הספר. יום הלימודים התחיל.
08:00 מעבר אליהו
שלושה גברים במעבר הולכי הרגל. רוב הפועלים כבר עברו כאן בשעה מוקדמת יותר.
08:05 כביש צדדי שעולה לעזון (מעט לפני כביש הגישה הראשי לכפר) שני ג'יפים צבאיים.
09:20 ענבתא
לא מאויש (יש להניח שמגדל התצפית - כן).
09:35  מעבר התאנים
רצינו להכנס לג'אברה. ניר, מפקד המחסום טען שלא בסמכותו לפתוח את השערים. אמרנו לו שלא בסמכותו למנוע מאיתנו כניסה לכפר.