חמרה, תיאסיר, יום ד' 7.4.10, אחה"צ

15:00 – 13:20  

יבש, מעונן, לא חם, צהוב יבש כבר השתלט על הירוק

13:00  הפעם איחרנו לפגישה עם ילדי בית הספר. אנחנו פוגשות אותם בצומת הפונה מערבה לכיוון חמאם אל מליח.בדרך לתיאסיר בולט השלט "גדוד נצח יהודה".
 
13:15 מחסום תיאסיר  –  "הכל בסדר?"   "אין עוד מלבדו"
חסימת הפלסטיק עדיין מונחת לרוחב הכביש מכיוון מערב. חייל מקבל את פנינו מתעניין אם הכל בסדר. ההצהרה באדום על מכל המים הלבן ש"אין עוד מלבדו" אינה מותירה שום מקום לספק, ואנו מתמקמות לעמידה ליד החיילים המשועממים שמצפים לארוחת הצהרים שלהם.  התנועה דלילה. לכיוון מערב עוברות משאיות עמוסות בקש. עוברת מרפאה ניידת של סהר/צלב אדום    "…..Health Committees …. ומעט מוניות.

13:55 עזבנו. כל זמן שהותנו במקום נשמעו קולות ירי. אולי מטווח??? שהרי כל השטח משני עברי הכביש, מוצהר בעזרת עמודי בטון כשטח אש.    

14:05 כ-10 חיילים עומדים ליד הכניסה לגדוד "נצח יהודה". ג'יפ מת"ק פונה מערבה לכיוון מחסום תיאסיר. הכביש לחמרה ריק. מחסום גוכיה סגור. מראה סוללת העפר על רקע הנוף המדהים וההתנחלויות שבו, מעלה שוב את תחושת הכעס המוכרת לנו.

            14:20 מחסום חמרה –  החיילים טוחנים מ-5 בבוקר, הם גמורים
                                 הכלב מטמא לנו את האוטו 
                                 השטח סטרילי - תלכי!שלט הדרכים לכיוון טובס, עדין על האדמה, הפעם הפוך. הדגל  "חרוב גדולים בלוחמה זעירה" מונח גם הוא מלוכלך על האדמה. השופל ששיפץ את סוללת העפר עומד באותו מקום בקרבת מגדל השמירה, הכביש שממערב למחסום עדין בבנייה ובשיפוץ. המכונית המצוידת במתקן לבדיקת תיקים עומדת מושבתת. מאוחר יותר יגיע המת"ק ויספר לנו שהמתקן מקולקל. באותה הזדמנות גם נשמע ממנו שהשעה שבה אנו בוחרות להגיע היא לא טובה, כי זו בדיוק שעת החלפה של המשמרות והחיילים ש"כבר טוחנים מ 5 בבוקר כבר גמורים" ואינם בעירנות מלאה ופועלים לאט. אנחנו מדווחות על תורים, בשעה שבבוקר המחסום העביר בזריזות כ 4,000 אנשים לשני הכיוונים, וכל זאת למרות העיכוב שנגרם בשל עבודות השיפוצים בכביש. יש הוראה מהמח"ט להעביר את כולם במהירות. במיוחד את המורים.
התור מכיוון מזרח מונה 5-6 מכוניות. ממערב מגיעות מוניות, נוסעיהן עוברים את הקרוסלה. יוצאים עם החגורות ביד.הכלבנית מתחת לגגון מטפלת בכלב (השחור). מכינה אותו ליציאה לשמירה. מלבישה עליו מעין אפוד גב, והם יוצאים אל עמדת הכביש. ליד החייל השלוף. מדי פעם הכלבנית מכריזה על מכונית שאותה היא מתכוונת לבדוק, ולא בודקת.

14:55. שישה חיילים עומדים ומקשיבים לאחד מהמת"קים. האחר מעביר את המכוניות במהירות וללא כל בדיקה. אמבולנס מהבהב מתעכב לשניות אחדות וממשיך בדרכו מזרחה. היוצאים מהבידוק – חגורותיהם בידיהם, תוך כדי הליכה, הם עסוקים בהשחלתן למכנסיים.
הכלבנית מכניסה את הכלב לתוך מונית. הנוחסעים שכבר עברו את הבידוק עומדים בשפת הכביש ומתבוננים בציוד שלהם המונח על הכביש, ובכלב שמבחינתם מטמא את הציוד ואת המונית. הם מתלוננים באוזנינו בכאב ובכעס רב.

מגיע רכב צבאי כבד ונעמד על המשטח. אחד מנוסעיו קורא לו "זאב". סגן שימי משוחח עם החיילים, אח"כ הוא מגיע גם אלינו. חמוש מכף רגל עד ראש, אפוד, נשק, משקפת, מיקרופון מול פיו, הוא נשמע כעוס: (אולי הכלבנית סיפרה לו שצילמנו אותה) "תלכי מכאן, זה שטח סטרילי, אסור לך להיות כאן, המקום משמש למעבר אנשים, זה מסוכן, זה מסכן ...". ממילא איש אינו עובר בסככה, והיא משמשת רק את הכלב, ואת הציוד של החיילים, אך הסגן מתעקש. אני מספרת לו שזה המקום שגם בו אנחנו עומדות, ומותר לנו לעמוד בו. אבל היום הוא המפקד והוא מחליט, והוא יזמין משטרה. הוא פותח פלאפון (ואולי רק בכאילו). המת"ק מנסה להרגיע אותו, הרי רגע קודם עד שהגיע, עמדנו שם ודיברנו. "למה הם רושמות את המספר של הרכב?". חייל מנומר בא להתבונן בנו. "מה לא בסדר?" הוא שואל. "מה, הנשק שלי לא יפה? הוא לא ירה אף פעם".
שמחנו לשמוע. בינתים הסגן התרחק, ואנחנו עזבנו.

15:30 עזבנו                      השער שממזרח לכניסה להתנחלות רועי היה פתוח. השער הזה משמש את הבדואים ממשפחת חדידיה, לאחר שנחסמה דרכם.  מצפון להתנחלות עצרנו ליד בחור על חמור, כדי לתת לו חפצים שימושיים שהיו ברשותנו. גם הוא מכיר את דפנה.