קלנדיה, יום א' 28.2.10, אחה"צ

"פורים איז נישט קיין יום־טובֿ, און קדחת איז נישט  קיין קרענק" - היה נוהג לומר סבי. ובעברית:"פורים אינו חג וקדחת אינה מחלה".

סבי שהלך לעולמו בגיל מופלג ראה הרבה עוולות בחייו. את העוולה הקרויה "מחסום קלנדיה" לא הכיר.

אפשר שלשיטתם של אדוני הכיבוש קדחת אינה מחלה. אבל פורים במחסומים הוא בהחלט חג.  

במדינת ישראל העבודה ביום זה אינה מושבתת, אך במחסומי המעבר אליה, בעליהם של התרי עבודה ומסחר מהגדה מושבתים מאונס: "היום סגר, יש לכם חג", אמר אדם בפתחו של המחסום וחברו הוסיף:"גם מחר חג. אנחנו רק רוצים לעבוד..."

לא שבתו ממלאכתם שוטרי מג"ב שהגיעו על רכבם ונשקם לגרש את נהגי המוניות ממגרש החנייה של המחסום. אבל אלו לא נזקקו לגירוש: "היום אין פרנסה, אין פה אנשים" אמרו ונסעו לדרכם. (צילום מימין)

ממעל בקעה מוזיקה צורמנית. תחילתו של שיר שרק משפט אחד ממנו נשמע שוב ושוב ושוב:"הו, אין לי כוח...... הו, אין לי כוח...." הפלסטינים גילו אדישות ושאת-נפש כלפי הקולות. הרי רק בעזרת האדישות הם יכולים לשרוד את תלאות היום-יום.

רוחות זועפות מלוות בגשם אלכסוני מצליף בפנים שמגע סכיני-קרח לו, הוסיפו לאווירת הנכאים. גם הילדים והנערים הרוכלים לא נראו ביום חג זה:  "אין למי למכור היום", אמר מוכר הקבבים, שרק עגלתו שלו ושל מוכר הממתקים קידמה את פני הבאים ביום עגמומי זה.

לפתע, פשט רחש בסככה: מוכר הקבבים שעד אותו רגע היה חייכני ובן שיח, ניתק מעמנו באחת. כמו חיה המריחה אויב, אולי צייד מתקרב: חושיו נדרכו, שריריו היו כקפיצים מתוחים, דחס את מעט חפציו אל תוך העגלה, הפך עיוור למראינו וחרש לשאלותינו.

תוך שניות מעטות כל רכושו היה מכונס והוא החל דוחף את העגלה אל מחוץ למתחם.

אז הגיעה "צפירת ארגעה". השרירים הדרוכים רפו, המתח נמוג, העגלה שבה אל מתחת לסככה והוא חבר אלינו בשנית: "אמרו שהעירייה באה...". 
גם זה מסימני החג?

חגים ומועדים לששון!