דרום הר חברון, חברון, סנסנה, יום א' 14.3.10, בוקר
06:45-10:30
אורחות: הסטודנטיות ע' ו-א', וא' מארה"ב.
מעבר סנסנה-מיתר
המעבר ריק. עקב המתיחות בירושלים הטיל שר הביטחון סגר
על כל הגדה המערבית ל-3 ימים. כלומר עונש קולקטיבי על אלפים רבים של פועלים ועל משפחותיהם שנקלעים למצוקה כלכלית נוספת. כל זה עוד לפני סגר החג.
כביש 60
לאורך כביש 60 התנועה דלילה מהסיבות הנזכרות לעיל.
חברון
כשהגענו הילדים כבר נכנסו לבתי-הספר. לא נראו מעוכבים. האורחות קיבלו הסבר על פס האפרטהייד הצהוב, על תולדותיו, על גרם המדרגות שתלמידי בי"ס קורדובה מנועים מלעלות בו, על גדר הבטון ליד עמדת מג"ב בואכה לרחוב השוהדא; ההלם הניבט מעיניהן: "מה, מותר לפלסטינים לעבור רק דרך המעבר הזה?"
ביקשו להיכנס למערת המכפלה, כלמקום המקודש לשתי הדתות. נכנסנו (עבור לאה זה היה מעבר לכח סבלה ונשארה עם מוחמד ברכב). המקום המה מתפללים וביניהם מרזל, שהפטיר לעברנו: "לכו לצד המוסלמי, שם מקומכן".
ע' לא נותרה חייבת: "אני שמרתי שבת אתמול בדיוק כמוך ואתה לא תגיד לי איפה להתפלל. מה שאתה אומר ועושה זה חילול השם". ועוד, לא חסכה. הוא בלע את לשונו. אש יש בה בע'.
חזרה דרך א-תוואני: פגישה עם מורה בכיתות הנמוכות של בית-הספר (מבנה קטן נפרד מביה"ס), שסיפר על הההתנהלות של החיילים המלווים את התלמידים מטובא לבית-הספר בתוואני.
"ואין הם מפחדים מהחיילים?" אני שואלת.
"לא, יש יחסים טובים והם מכירים זה את זה. החיילים נתפשים כמגינים מפני המתנחלים".
מי יודע, אולי יצמח דו-קיום מיחסים אלה.