ארתאח (שער אפרים), יום א' 14.2.10, בוקר
04:30 – המיתקן נפתח לכניסת עובדים פלסטינים.
על השביל אליו ממתינים אלפי ה'מאושרים' שזכו להיתר עבודה בישראל והלחץ על הגדר הרעועה והקרועה הוא ללא נשוא. יום א' בשבוע היום, יום בו עוברים גם בעלי היתר שהיה בישראל לאחר שהיו בסוף השבוע עם משפחתם ובנוסף לכך, עונת הקטיף (שכפי שאמר לנו אחד העובדים הפלסטינים נמשכת מאחרי ראש השנה ועד לפסח) בה הכלכלה הישראלית נהנית מכח עבודה פלסטיני. עוד ועוד אנשים מגיעים כל העת. חלקם עוקפים את התור ומגיעים אל פירצה צרה בגדר הסמוכה לקרוסלות הכניסה. הם נדחקים דרכה, נאחזים בתמוכות כדי לא ליפול. ביציאה המחסום שמענו מאוחר יותר תלונות של פלסטינים אחרים על אלה העוקפים את התור וגבר אחד הראה לנו את מכנסיו שנקרעו בשל הגדר השבורה.
דרך הקרוסלות הצמודות לשביל המוליך אל המחסום מועברות קבוצות של 30-40 איש בכל פעם. פתיחה-סגירה-פתיחה-סגירה והפוגה קצרה של דקה עד חמש דקות לאחר 2-3 קבוצות.
האנשים עוברים בספק הליכה מהירה ספק ריצה קלה, את המרחק הקצר מהקרוסלות אל המגנומטר שלאחריו המיתחם המקורה. התחושה של היוצאים היא ש'המעבר הוא לא לבני-אדם. זה מעבר לכבשים'.
הקול ברמקול המלווה את כניסת העובדים רגוע תחילה, אך ככל שהזמן עובר הוא הופך קצר רוח יותר ויותר. לרגע ניתן לחשוב שהוא זה שהשכים קום בתחילת הלילה, על מנת להגיע למקום המרוחק מביתו כמה עשרות ק"מ ועמד שלוש שעות על הרגליים שם בחוץ, דחוק בתור צפוף מאד.
עברנו לאזור היציאה מהמחסום.
04:40 – העובדים הפלסטינים הראשונים החלו לצאת ואנו שומעות שוב ושוב את התלונות/בקשות/תחינות שכבר שנים על גבי שנים נאמרות באזני פעילות 'מחסוםווטש' המגיעות לאירתאח:
* למה אין תור נפרד לנשים. נשים מדגימות לנו כיצד הן נאלצות לשאת את הנגיעות בגופן.
* למה לא פותחים מעבר לעובדים מאזור בקעה אל ע'רביה כדי שיוכלו להגיע לעבודה משם וכשמקום עבודתם הוא באותו אזור.
ובעיקר, ממש תחינה שיפתחו את המחסום מוקדם יותר מ-04:30.
יוצאים מדווחים כי פתוחים 3 אשנבי בידוק.
בין 04:50 - 04:55, יצאו מהמבנה 120 אנשים.
בין 05:50 - 05:55, יצאו 120 אנשים גם כן.
מנהל עבודה בחברת בניה גדולה, תחתיו מאות פועלים סינים אומר 'הסינים לא סובלים ככה, כמונו. הם לא צריכים לסבול. כולנו בני אדם'. ומספר 'פעם רציתי לדבר עם המנהל. אמרו לי: אם לא טוב לך, לך'.
השפלה, תסכול וכעס הם הרגשות המבוטאים שוב ושוב. תחושת חוסר האונים שלנו הולכת וגוברת. הפער הניכר בין ההשקעה בגינון סביב המיתקן לבין היחס אל הפלסטינים הבונים את הארץ מכעיס גם הוא. נעמי מנסה את מזלה אצל המאבטח ברחבת החניה, אולי יעביר את התלונות למי שצריך. לגבי הגדר הקרועה כבר זמן רב שצריך לתקן אותה כי היא מיפגע בטיחותי הוא מעביר את האחריות אל הפלסטינים ש'כל פעם חותכים אותה', אבל אחר כך משתמש בנימוק מקורי: שיקולים בטחוניים מונעים כניסה למקום בו היא נפלה. הוא טוען גם כי אין שום בעית כניסה דרך המחסום בברטעה.
06:34 – באזור הכניסה למחסום, כבר אין כמעט ממתינים. גבר חוזר אחורה לכיוון טול כארם לאחר שהפסיד את ההסעה לעבודתו בישראל. עד שמגלה אותו הקול ברמקול ושואל אותו מה הוא עושה שם, הוא עומד כמה דקות לפני הקרוסלות הנפתחות לכיוון אחד בלבד.
מכיוון טול כארם כבר מגיע האוטובוס הראשון של משפחות האסירים ושניים הלובשים 'סינרים' של 'הצלב האדום' ממתינים, על פי הוראת הרמקול, עד שפועלים יסיימו לעבור.
06:56 – נפרדנו בברכת שלום פסימית מפעילי ה-EAPPI שעמדו כל העת מצידה האחר של הגדר ועזבנו.