קלנדיה, יום א' 20.12.09, אחה"צ
שתי העברות גב-אל גב בוצעו בו זמנית:
- זקן לוקה בלבו הועבר מהגדה לבי"ח מוקאסד שבמז. ירושלים בלוית אשתו. ה"תיאומים" הדרושים נעשו מבעוד מועד. האיש המתין רק(!) 30 דקות עד שעבר לעברו האחר של המחסום.
-צוותים רפואיים העבירו ילד חולה סרטן בן חמש מלווה באמו מהגדה למז. ירושלים לשם קבלת טיפול בביה"ח מוקאסד. ה"תיאומים" הושלמו טרם צאתם לדרך. משהגיעו למחסום קלנדיה בשעות הצהריים, לא מצאו האחראים על הבדיקה את רישום ההיתרים והאמבולנס על "מטענו" הושבו לאחור.
שיחות טלפון התקיימו בין כל המוקדים. לאחר בדיקות מעמיקות הודו הדוברים בעברו הצבאי של הטלפון שהמסמכים אבדו אי שם בבירוקרטיית המחשב הסבוכה.
לאחר נסיעה חוזרת ונשנית לעבר המחסום וממנו ושעה וחצי של שהות מעיקה באמבולנס, עשה הילד את דרכו ליעד המבוקש.
הצייד הגדול:
ביום שלישי, ה-15 בחדש בשעות הצהריים נערכה פשיטה של רשויות אכיפת החוק על הרוכלים העומדים בפתחו של המחסום.
בכוחות משולשים ומשלושה כוונים הקיפו הציידים את מושא הצייד: פקחי עירייה מלווים בשוטרים ומאובטחים במאבטחים אזרחיים חמושים פשטו מהשער הראשי (מערב), משער היציאה מקריית הממשלה (מזרח) ומכוון מחסום הרחבים בואכה הכיכר הצפונית.
שלושה היו גם הניצודים שעגלותיהם הרעועות על תכולתן הוחרמו בידי נציגי החוק באשמה שאין ברשותם רישיון רוכלות ולפיכך הינם עבריינים:
- ראשון העומדים- מוכר התירס. ממנו נלקח הדוד ובלון הגז שתחתיו.
- נתפס גם סולימאן הזקן- שבעגלתו ממתקים וסיגריות -"לקחו הכול".
ואחרון - בחור צעיר שעל עגלתו המוארכת היה פורס לתצוגה בגדי חורף לפעוטות וגרבי צמר לכל. באלפי שקלים מוערכת הסחורה האבודה.
ביום המחרת הלכו האנשים אל משרדי הDCO (המת"ק המקומי) לשאול מה יעלה בגורל רכושם הנגזל: איש לא שמע ואיש לא ידע. נציג מטעמם פנה למשרדי עיריית-ירושלים. חשבו לשלם את הקנס ולקבל חזרה את הרכוש. גם מנציגי העירייה לא באה ישועתם.
"הכול הלך", אמר לנו מי שהיה עד לאירועים וסיפר אודותם.
במקום שכזה כל ואקום מתמלא מיד: בסמוך לקיר החיצוני של המחסום נפתחה עמדה לממכר קבב. בעליו, בחור צעיר, סיפר שבשעה זו, בה הוא מדבר עמנו, אישתו ה"ישראלית" יולדת בביה"ח שערי צדק. הוא, מהיותו צעיר מדי ותושב השטחים, מנוע מלשבת לידה. "אני עושה ילדים בטלפון..."אמר בקריצה מרירה מחויכת.
גם חנות ספרים נחנכה בסככת ההמתנה- קרשים נפרסו על הרצפה ועל גביהם מוצעים למכירה ספרים וחוברות עבודה לילדים 
(ראו בתמונה).
בין ערמות האשפה והררי הזבל הלא מפונים, שני ילדים התאמנו בהשלכת תפוזים רקובים לעבר מכוניות חולפות ולעברנו המתבוננות ומצלמות.
משחק של ילדים חסרי כדור או אימונים לקראת עתיד של ילדי אבנים?
עשרות (אולי מאות) אנשים הצטופפו בקדמת כלובי האדם, בתוכם ובמסלולים המובילים לעמדות הבידוק.
למרות ששני כלובים פעלו ובתוך המחסום שלושה מסלולי בידוק פעלו, כך, כשגוף נוגע בגוף נוגע בגוף, עמדנו בחברת השבים מיום עבודתם, הממתינים בשקט וסבלנות קורעת לב, כאילו גזירת גורל היא ולא תוצאת גזירת אדם, שיש להמתין זמן כה רב למבט בוהה תוך תנועת יד עצלה של החיילת שמאחורי חלון הזכוכית העכורה, שהיא שקועה בפיצוח גרעינים הפזורים על השולחן שמולה יותר משהיא מתעניינת בבני האדם אשר גורל זמנם מופקד בידיה.
משהסברנו לקורנליה שאנחנו מכנות את מסלול הכניסה בשם "כלובי אדם", העיר בחור שעמד בסמוך שהוא מרגיש פה כמו היה עכבר ולא אדם.
הדרך מסככת ההמתנה אל המחסום פנימה שאורכה עשרה מטרים, ארכה 30 דקות. מצדו הפנימי של המחסום עד לעברו האחר, הירושלמי - עוד 35 דקות (בדיוק).
כשהצגתי את התעודה מול החיילת וזו נוכחה בעובדת היותי יהודייה, שאלה:"למה את עוברת פה?"
"כי יש פה מעבר" אמרתי, "היא מנשות ווטש" אמר החייל שלצדה."אה, רגע", מלמלה החיילת והחלה לתקתק לאטה את מספר הזהות שלי במחשב.
רק אחרי בדיקה מעמיקה שלא הבנתי פשרה, סימנה שאני רשאית להמשיך בדרכי.
האם יש רשימות של נשים כשרות ושאינן על מחשב הצבא?
סיפור ולקח בצדו:
"מחסומים זה מקום טוב להתיידד", אמר לי פעם פלסטיני שנכלאנו יחד במציאות של "נוהל הפסקת חיים
".
במשך שעת ההמתנה לעבור את המחסום, התוודענו לעבאס תושב הכפר אל-ג'יב, "זה גבעון" (אמר לנו). בעבר היה ראש המועצה של כפר מגוריו. משפחתו בעלת אדמות במקום מזה דורות - שמרביתן הופקע ע"י מדינת ישראל. עכשיו הוא בחופשה מלימודי תאר שלישי בארה"ב. עבאס סיפר על המציאות בצל הפקעת הקרקעות, על מעצרים של כשליש מצעירי הכפר ע"י אנשי מנגנון הפת"ח בשל היותם תומכי החמ"ס, וגם סיפר שלפני מספר שבועות פגש במחסום קלנדיה שניים מבכירי המת"ק: את יותם וחוסאם. השניים התפארו באוזניו על הרחבת המחסום ועל השיפורים הצפויים. עבאס שלא התלהב טען שהמחסום כולו אסור לו שיתקיים ושמע מהם בתגובה ש:"אנחנו (הישראלים), השקענו מיליונים בשיפור המקום ואתם (הפלסטינים) לא יודעים להעריך את המאמצים שלנו".
עבאס השיב בסיפור:
שני שכנים הסתכסכו. האחד, החזק מבין השניים, לקח מקל, טבל אותו בתוך בוץ והכה בו את האחר. המוכה פרץ בבכי וצעק ממכאובים. לקח בעל המקל את מקלו, ניקה אותו מהבוץ, הרימו בשנית ושב והכה את שכנו. השכן, שבע הייסורים לא חדל מצעקותיו.
"איזה מין בן-אדם אתה?" אמר המכה, "אתה אף פעם לא מרוצה!"
וכמו שנכתב בתלמוד הבבלי: "ואידך, זיל גמור...." מסכת שבת, דף לא, עמוד א.
(ולמי שלא למד ארמית = זה העיקר - ואת השאר לֵך ללמוד)