קלנדיה, יום ו' 4.9.09, אחה"צ
שישי שני של הרמדאן
"פלסטיני נשאר פלסטיני", כך אמר חייל אחד לחייל שני בעודם בודקים גבר בן 45 בעל דרכון אמריקני, שביקש לעבור את המחסום כדי להגיע לקונסוליה האמריקנית. האיש לא עבר.
המרחב שלפני הכניסה למחסום קלנדיה הפך לשטח סגור, מגודר וחסום. בצד אחד עומדים מאות גברים המבקשים להיכנס לרחבה כדי להגיע למחסום ומצד שני עומדות מאות נשים ממתינות אף הן לאותה מטרה. בין מאות הנשים והגברים הממתינים לבין הרחבה עומדים שוטרים וחיילים עם נשק ובודקים את תעודות הזהות ואישורי המעבר. בתוך הרחבה הסגורה, פזורים שוטרים וחיילים רבים עם נשק ושני שוטרים על סוסים.
בכל צד של הכיכר הוקם אוהל מכוסה ברשת המשמש מקום מנוחה לחיילים ולשוטרים המבקשים לעשן או לאכול. האם זו פעולת התחשבות בפלסטינים הצמים, או פעולת ראווה לעיני התקשורת הרבה הנמצאת במקום?
רוב הפלסטינים עוברים לכיוון המחסום. נראה שגברים מתחת לגיל 50 או נשים מתחת לגיל 45 ללא אישורים מיוחדים, לא הגיעו כלל למחסום, אפילו לא כדי למחות על הכוחנות והשרירותיות שבה החליטו עבורם מי יוכל להתפלל ומי לא. מידי פעם ראינו נער או נערה שפספסו קצת את הגיל המאפשר מעבר והוחזרו. אפשר היה לראות את התסכול והאכזבה על פניהם.
גברים פלסטינים שהצליחו להיכנס לרחבה, המשיכו לכיוון המבנה של מחסום קלנדיה ועמדו שוב בתור, ממתינים בשרוולים המסורגים לקול צעקות החיילות כדי לעבור את המחסום. לקראת 11:30 הצטופפו מאות גברים במבנה של המחסום, דחוסים, חלקם עם ילדים קטנים.
הנשים שעברו לתוך הרחבה נאלצו להידחס בתור ארוך וצפוף מחוץ למבנה המקורה. הן עמדו בשמש הקופחת ובחום כדי לעבור את המחסום. כדי ש"יהיה סדר", הוצבו גדרות קרובות מאד לקיר המבנה של המחסום, כך שמאות הנשים והילדים שרצו לעבור, נאלצו לעמוד בתור בצפיפות גדולה. זמן ההמתנה נע במשך הבוקר בין 25-45 דקות.
בימי הרמדאן המחסום נסגר ב 12:30 בלי כל הסבר או סיבה.
ב 12:40 עזבנו.