ג'בע (ליל), עטארה, קלנדיה, יום א' 12.7.09, אחה"צ

צופות: 
נורית י, (צילמה) ותמר פלישמן (מדווחת וגם צילמה)
12/07/2009
|
אחה"צ

מחסום עטרה/ביר-זיית:

"זה לא מחסום, זה נקודת בידוק" - אמר החייל שניסה להרחיק אותנו.

על הטענה ששר הביטחון הודיע שבמקום זה אין עוד מחסום, השיב:"שר הביטחון גם אמר לך שאתמול ראו פה שתי חמושים מסתובבים?-( כך במקור).

לא, שר הביטחון לא אמר לי את זה. אבל הייתי בטוחה שאני עצמי רואה לא שניים אלא שבעה חמושים מסתובבים באותו מקום באותו הרגע.

"תביאו להקה!"- צעק  החייל אל חבריו.

כשהגענו הייתה ה"להקה" הראשונה (ששה גברים) בעיצומו של טיפול: תעודות הונחו על האדמה מחשש מגע, חולצות הורמו, רגליים נחשפו, תכולת המכונית עד אחרון התאים נסרקה וכל תיק רוקן ונוער.

אז נאספו התעודות בידי החיילים, פרטי האנשים הועברו אל מוקדים נעלמים ורק משנמצאו חברי הלהקה "כשרים" או "לא בלתי כשרים",  נשלחו לדרכם.

בין לבין, הפלסטינים במכוניותיהם, עוצרים את רכבם  בהיסוס, כשעל פניהם הבעת תיעוב ואינם מעזים להמשיך בנסיעה עד שינתן להן האות, שיסמן החייל באצבע המורה את הסימן המוכר שפירושו:"סע".

הסימן לווה במלל:" סע, סע, סע, יא חמאר..."   "סע, סע סע, יא  בן אלף..." .

והלהקה החדשה נבחרה: אוטובוס פלסטיני, עמוס לעייפה גברים נשים וילדים.

- ראשונים הוצאו הגברים. הריטואל החל חוזר על עצמו. באופן בלתי צפוי שלא על פי הנהלים ושלא כמקובל, הצעירים מבין הפלסטינים ובראשם יוסוף הנהג, נתגלו כבלתי כנועים. תוך כדי ביצוע ההוראות, לא הסתירו את לעגם כלפי החיילים והוסיפו חטא על פשע וליוו את דבריהם בתנועות ידיים מתגרות.

הכתובת הייתה כתובה על הקיר והחיילים כמו עפ"י סלקום:"מה כולנו רוצים? - שיהיה קצת שמח, יהיה כיף... אחלה בחלה..." שמח היה. בהחלט אחלה בחלה. הייתה זו שריקת הפתיחה למשחק הגברי: קולות מתכתיים של בריחי הרובים נשמעו, קריאות:"הו הו הו.."  פילחו את אויר, נוצר מגע בין שני גושי האדם, רימוני הגז וההלם היו במגע יד או מרחק שניות: דבוקת אדם דחוסה.

המפקד במקום נזעק והורה לאנשיו לנתק מגע מהפלסטינים. שוב נפער שטח הפקר בין שתי החבורות.

משנרגעו הרוחות,  וחייל אחד, כעוס וממורמר שלא בא על סיפוקו , ניגש אל יוסוף, צילם אותו והבטיח:"אני עוד אגמור אותך". -

- הזמן התארך, השעות נקפו. תשובת השירותים החשאיים באשר לכשרות האנשים בוששה לבוא.   עבדאללה, צעיר עצבני שהסתובב בשטח כבשלו ננזף. עבדאללה לא שהה לנזיפה, המשיך בשלו ונשלח אל בין הקוצים לענישה: "שב שם",  גם בוימה דרך ישיבתו - גבו מופנה אל חבריו ופניו אל האופק הרחוק כשכל העת חייל מופקד בקנה מורה על גבו. גם כשכאבו רגליו, ועצמותיו התאבנו, היה עליו להקפיד ולהישאר בתנוחה.

- שעה וחצי לאחר תחילת האירוע, אם מתוך שעמום, או כדי להעביר בנעימים את זמנם של חייליו, הורה המפקד להוריד את הנשים והטף מהמכונית.

מסדר נוסף נערך: הנשים הועמדו בשורה ופעוט מייבב עמן. הן נדרשו להציג לראווה על הקרקע את תעודות הזהות ושאר המצוי בתיקיהן האישיים.

הנשים, שלא כגברים, לא גיחכו ולא עלבו בחיילים. הן התעלמו מהם והשליכו מהן והלאה את חפציהן בשקט צועק מחאה וכעס.

אז נזכרו החיילים שטרם נבדק גופם של הגברים - אחד אחד נבדקו: חולצה, נעליים, חגורה, היפוך כיסים...

מה עוד? סיעור מוחות בין לובשי המדים העלה שיש עוד, ויוסוף (הנהג) נבחר לביצוע "נוהל שכןinfo-icon".

היה עליו להוריד כל תיק, כל שקית קניות, כל תרמיל סטודנטים - כל שהיה מאוכסן במכונית.

הורו לו לפתוח, לנער, לטלטל, לדפדף, - והיה במצאי: בגדים חדשים, חפצים אישיים, ספרים, מחברות, קופסאות נעליים שזה אך נקנו, חפצים שהושבו מתיקון....  החשיפה והחדירה לתחומי הפרט לא ידעה שובעה, הכול לעיני כל ובשם הביטחון.

משלא נמצאו פצצות בכלי האנשים וגם החגורות שלמותניהם היו בפעם הזאת תמימות, שולחו כולם חזרה לרכב ותעודותיהם חולקו להם. לכולם למעט יוסוף. לו הרי הבטיחו...יוסוף נלקח אל מאחורי החומה התוחמת את הפילבוקס והשער ננעל מאחוריו.

האנשים ישבו באוטו דוממים. ישבו והמתינו. אז נשמעה מהומה מתוך המתחם: חבטות, מקשי בריחי רובים וצעקות רמות.

כמו באות מוסכם פרצו הגברים כולם מבעד לדלת האוטובוס, רצו לעבר קני רובי החיילים חשופי חזה וצועקים (באנגלית): "תהרגו אותנו! תהרגו אותנו! אנחנו רוצים למות עכשיו! תחזירו את הנהג".

 

ראש בראש הם עמדו. שני מחנות הגברים. שווים בין שווים.

דובר הקבוצה חשופת החזה, גבר ששיבה זרקה בשערותיו, הטיף מוסר באזני החיילים עוטי האפודים, החמושים בנשקם, כשהוא טוען כלפיהם ומונה את רוב פשעיהם ועוונותיהם כלפי בני אדם.

בעצמה מתפרצת כהר געש, כמו מורסה שהתפתחה במעמקי גופם של האנשים במשך שנות הכיבוש, גאה המרי ושטף בלבה גועשת שהציפה והאירה  את עבי החשכה במקום שכוח אל זה, אל מול פני הלילה, אל מול פני החיילים הנדהמים ופנינו שלנו המשתאות מגודל המעמד.

 

לא היה עוד פחד בעיניים ולא מורא בלב איש.

 

כי משסר מורא הרובה, נעלמת כלא הייתה עדיפותו ועליונותו של הצד האוחז בנשק.

 

הייתה זו עצמת  החלש ולא היה מעבר לרגע. רגע תמציתי מכונן.

תמציתן של ארבעים ושתיים שנים של כיבוש ודיכוי והשפלות ומניעות וגזירות.

 

 

מחסום קלנדיה:

בכיכר הצפונית המתין (מזה שעה) אמבולנס מהשטחים ובו חולה לב בן 72 המובל לבי"ח מוקאסד. במתחם החנייה שבתוך המחסום, המתין לו אמבולנס הסהר האדום.

נהגי האמבולנסים סיפרו שמשעות הבקר מנסים להשיג אישור למעבר האיש לטיפול והעניין מתמהמה.

לא היה צריך להתאמץ כדי לקבל את התשובה שמעברו של האיש לא אושר וגם לא יאושר:

"אין תיאום" הינה מילת קוד מבית מכבסת המילים הצהלית ל:לא יאושפז החולה  במקום בו זכותו להיות מטופל.

הצדקת המניעה הוסברה בהיות האיש מנוע שב"כinfo-icon, ו:"מה הוא בכלל חושב לעצמו...שככה יבוא לקלנדיה ויעבור לירושלים?"

כמה מסוכן לביטחון המדינה יכול להיות אדם בגיל שבעים ושתיים חולה לב הנזקק לאשפוז?
מחסום ג'בע/ליל:

יום השנה (היארצייט) השלישי ליסוד המחסום, שלידתו במחטף וקיומו בחטא.