קלנדיה, יום א' 11.10.09, אחה"צ

צופות: 
נורית ירדן (צלמה) ותמר פלישמן (מדוחת וצלמה)
11/10/2009
|
אחה"צ

"נגמר הגל הזה" - השיב בעל המכולת במחנה הפליטים לשאלה מה צפוי לנו היום
 והסביר שהאירועים הם  כמו גלים: עולה ויורד. ככה היה בעבר ויהיו גם בעתיד.

הגל עבר. האוויר נשאר עומד דחוס מפויח ומכביד על הנשימה. גם האווירה  דחוסה ונפיצה: על הגבעה ליד החומה התגודדה חבורת נערים מחכים לאות. מנגד רכבי מג"ב על אנשיהם החמושים שלראשם קסדות לחימה והם דרוכים ונכונים להשיב מלחמה.

סימני הבערה שכבתה ניכרים באדמה החרוכה, בשיירים מפויחים, בסימני תבערה על הפילבוקסים ובעיקר בעיניו ובעגלתו של וואג'י, מיודענו מוכר הקפה. ביום חמישי,  תרמילי רימוני גז מדמיע פגעו בקיר המחסום, הותזו משם אל עגלת הקפה ונפצו את שמשותיה. וואג'י, שהגז חדר לכל נקבי פניו, חשש שהוא מתעוור, מיהר לברזיה לשטוף את פניו ובכך הרע את הפגיעה: "פעם ראשונה שלא באתי לעבודה הייתה בשבת. הלכתי לרופא" אמר. עיניו עדיין אדומות ונפוחות וחיוכו התמידי שובה הלב נמחק מפניו.

התעניינו בבנייה המואצת בצדו המערבי של מחסום הרכבים. בעבר סיפרו על תוספת שני מסלולים לאוטובוסים שנועדו להקל על תנועת הרכבים. והנה, נולדה גם קרוסלה ומבנה וגג מעליו - והמחסום כמעט ומכפיל את עצמו.

נהג פלסטיני הסביר שכשיגמרו את הבנייה, נוסעי אוטובוסים בעלי תעודות זהות כחולות יגיעו אל תוך המחסום (זה החדש), שם ירדו להרף עין מהאוטובוס, יעברו בידוק וישובו אל הרכב. תהינו בצורך במבנה נוסף.  גם הקיים גדול מנפח הנדרשים לו והתורים הארוכים מתורצים  בפי הצבא במחסור בכוח אדם ולא במתקנים העומדים מרבית שעות היום בשיממונם. על כך השיב האיש:"כל פעם בונים ואח"כ מפרקים. כשיפרקו את הכול, סימן ששלום".

כשהחשיך הגיע אמבולנס מכוון רמאלה, חנה על הכיכר והמתין.

בתוך איזור הבידוק, מול החלון הסטרילי, אשה אוחזת בבנה ניסתה להסביר לחיילת שהילד חולה וזקוק בבהילות לאשפוז. החיילת, לאחר שהעיפה מבט בניירות צעקה עליה :"אבל אין לך תסריחinfo-icon! את לא יכלה לעבור!  ה ח ו צ ה!" (כמו תפסה פושעת נמלטת). האשה פרצה בבכי כשהיא צועקת בערבית ובעברית: "את רוצה שהוא ימות? אני לא רוצה שהוא ימות... אני לא רוצה שהוא ימות..." זה היה כבר יותר מדי לחיילת: "אוסקוט! אל תצעקי עלי! הוא לא נראה לי חולה! איזו מין אמא את? היית צריכה לחדש את התסריח.... בי בי...."
האשה, ממררת בבכי, יצאה בריצה ונעלמה באפלה עם בנה.

כשעמדתי מול החיילת, ראיתי שוטר עומד מעליה ומלטף בעדנה את שערה. עיני הפלסטינים לא נחשבו כנראה בעיניו לעיני אדם. ממבטי שלי נרתע וצעד לאחור. ציינתי באזני החיילת שתעדנו כל מילה מדבריה. "מה כבר אמרתי?" - שאלה, השבתי שהיא איננה רופאה המוסמכת לקבוע את מצב הילד.

כשהתרחקתי אל הקרוסלה, לוותה אותי בצעקה:"אני רק מקווה שפעם ימצאו את הגופה שלך חתוכה". תיעדתי גם את זה.

כשהגענו לאחר העיכובים שגרמם הבידוק והדיאלוגים הנ"ל לצדו ה"יהודי" של המחסום, כבר היה במקום אמבולנס הסהר האדום ממזרח ירושלים. מקבילו מהשטחים, למרות שהגיע לפני זמן, טרם הורשה להיכנס.

התיאומים היו בסדר. כמוהם ניירות החולה ומלווהו. הפירוש: יש אישור מהשב"כ.

כשניתן האות לאמבולנס מהשטחים להתקדם את כמה עשרות המטרים אל המחסום, אנשיו תעודותיהם ותכולתו נבדקו שוב. רק אז בוצע הנוהל - גבר בן 30, חולה במחלת ריאות קשה שקיבל טיפול ראשוני במרפאה בשטחים לייצוב מצבו, הועבר לאמבולנס שייקחהו לביה"ח מוקאסד,  בשיטת גב-אל-גב, במקום ציבורי וחשוף לעין כל, כשחייל ושני אנשי אבטחה אזרחיים על רוביהם מפקחים על ההליך.

לא לאתר:

צילמתי אחרי קבלת אישור.

אנשי האמבולנס אמרו שחשוב להם מאד שנתעד ונפרסם ברבים את סיפורי האמבולנסים ואת העוולות הנגרמות לחולים בדרכם לטיפול ואשפוז.

 הם ביקשו וקיבלו את כתובת האתר.

7.00 -  במחסום חיזמה - ילד פלסטיני כבן 10 נפנף בניירות מול חיילת. רצה לעבור את המחסום. איש אבטחה מיהר לקראתו וצעק (במבטא רוסי כבד) :"בן שרמוטה קטן, תעוף מפה!" 

ליד מחסום עטרות (צילום נורית י')
ליד מחסום עטרות