גוכיה, זעתרה (תפוח), חמרה, תיאסיר, יום א' 20.9.09, אחה"צ

צופות: 
נור ב., אירית ס., ודפנה ב. (מדווחת)
20/09/2009
|
אחה"צ

הרִיק זועק לשמים. היום הראשון לעיד אל פיטר – החג המסיים את חודש הרמדאן, בו נוהגים לבקר את הנשים מהמשפחה הקרובה שמתגוררות במקום אחר: אחיות, בנות, אמהות, דודות, וכל המחסומים שוממים. יותר מכל דבר אחר השקט במחסומי הרפאים מצביע על מצבו של העם הפלסטיני- אין לו כוח להתמודד עם ההשפלות, עם אי הביטחון, עם התחנונים לפני חיילים יהירים ושיכורי כוח. התגעגעתי כבר לתורים ולדחיפות ובלבד שלא אחזה בעליבותו של החג שהחוגגים נטשו אותו.

12.30 – מחסום תפוח (צומת זעטרה) 
אין תורים. מכונית בודדה נבדקת במהירות. אין הולכי רגל, שהרי אסור לעבור אותו ברגל.

12.50 – מעלה אפרים
מכונית אחת ויחידה נבדקת זמן רב  (כ10 דק').

13.45 – מחסום חמרה
גם פה מעט מאוד אנשים. משפחה – אב ואם מבוגרים ושלושת ילדיהם, במקור מפורוש בית דג'ן שקרוב למחסום מעברו המזרחי, אבל כיום גרים בשכם. הם רוצים לבקר את אחיהם בפורוש בית דג'ן אך המעבר במכוניתם נמנע מהם. הם מבקשים התחשבות בשם החג וההקלות שהובטחו. גם אני פונה לקצין המת"ק ומנסה לשכנע אותו בשם ההקלות, אבל כלום לא עוזר. עליהם לעבור ברגל ולהמשיך ללא המכונית כי היא רשומה בשכם. אחרי כחצי שעה של תחינות הם נוטשים את המכונית בצד המערבי של המחסום, פורקים ממנה סירים מלאי אוכל ודברי מתיקה ומתחילים לצעוד. אחרי כ-500 מאות מ' אנחנו רואות מרחוק טרקטור (האח, כנראה) שהגיע ממזרח והעמיס את כולם ואת הכל.

החיילים , כרגיל, מאוד עוינים. המפקד דווקא מנומס, מנסה להרחיק אותנו וכשאנחנו מתעקשות, מוותר. כתגובה אחד חיילים מכריז על שביתה, מתיישב על כיסא (בצל הסככה כמובן) ומסרב לעבוד. הוא אומר למפקד "ואם אלה [אנחנו] היו ערבים, היית נותן להם לעמוד שם?" ("שם" זה בקצה סככת ההמתנה שנבנתה עבור הפלסטינים אבל אסורה עליהם). "אלה יותר גרועות מהערבים," הוא מוסיף.

מעט העוברים, כולם בבגדי חג, חליפות מהודרות ושמלות מבהיקות,  חייבים לרדת מהמוניות והמכוניות ולעבור ברגל את המחסום  המאובק, כ-300 מ',.
14.45- אנחנו עוזבות וק. המת"ק מגיע. אנחנו אומרות לו שאנחנו ממשיכות לשער גוכיה.

מחסום/שער גוכיה – 15.00 
מגיע ג'יפ צבאי בדיוק בזמן (האם הוזעק?) אלא שאין אף פלסטיני שממתין לעבור.

15.20 – מחסום תיאסיר
גם פה יש מעט אנשים, אם כי יותר מאשר במחסום חמרה. מורידים מהמכוניות את הגברים העוברים מהבקעה לגדה, מסדרים אותם בשורה ובודקים תעודות. הבאים ממזרח נאלצים לרדת לפני המחסום ולעבור אותו ברגל. אם עם ילדים קטנים מגיעה לבדיקה, הילדים עוברים לפניה את הקרוסלות וממתינים לה מעברו השני של המחסום. החייל נובח עליהם שיסתלקו מהמחסום, הילדים מבוהלים, אך גם לא רוצים להתרחק מאמם מתרחקים אט-אט תוך שהם מגניבים מבטים אחרוה בציפיה לאם.

אשה מבוגרת עוברת במגנומטר עם תיק קטן. המגנומטר מצפצף והחייל אומר לה בעברית לחזור דרך המגנומטר ללא התיק. היא לא מבינה אותו ועומדת מבולבלת, אח"כ מושיטה את התיק לחייל אבל הוא לא רוצה אותו אז היא מושיטה את התיק לחייל שני,. החיילים מאבדים סבלנותם וחוזרים על הפקודה בכעס. האשה קופאת, מיואשת.... לבסוף,  בניסוי-וטעייה היא מביאה את הפעולה הנכונה, ועוברת..

שוב, מפקד המחסום מנסה להרחיקנו ואנחנו מתעקשות.
16.20 - עוזבות

ערכנו ביקורי חג אצל משפחות חדידה וסלאמין היושבות ליד התנחלויות רועי ובקעות. את בנו של אבו סאקר עצרו השבוע רכז הביטחון של רועי ועד כמה חיילים. הם הקיפו אותו בג'יפים פעם אחר פעם כשהמעגלים הולכים וקטנים והוא סגור עם הצאן בפנים, עד שדרסו 3 בני צאן – כבשה אחת נהרגה ו-2 עזים נפצעו. השוטרים שהוזמנו הציעו לאבו סאקר לעשות סולחה עם המתנחלים והא סירב. מה זה יעזור ? הרי הם רוצים לסלק את אנשי חדידיה מהמקום.

ישבנו עם המשפחות ששמחו כל כך שבאנו וקידמו אותנו בכזה מאור פנים שהיה חבל לעזוב (הם הציעו לנו להשאר ללון).בדרך חזרה– מחסומי חמרה ומעלה אפרים – ריקים.