קלנדיה, יום ו' 11.9.09, בוקר

צופות: 
רוני ה', ויוי צ' (צלמה), מירב א' ותמר פ' (מדווחת וצלמה)
11/09/2009
|
בוקר


יום השישי השלישי לרמדאן
 

   היה זה יומן של הנשים

 "אנחנו כמו סרדינים, לא בני אדם," אמרה אשה.

"אי אפשר להעביר את מי שיש לו אישורים בגלל הדוחק. הרבה שלא עומדות בקריטריונים הגיעו והן נדחפות קדימה. משעה שבע אני פה ולא יכול להעביר את הזקנות," אמר קצין.


מטרת דוח זה לספר על כמה מהנשים הגאות, אחדות מרבות, שעמדו זקופות ולא יכלו להם לא הרובה, לא השמש הקופחת ולא חולשת גופן. נשים שיצאו לדרך מבעוד יום, כשפניהן מועדות למקום קדושתן וחפצן לשאת תפילה בפני בוראן ולקיים את מצוות דתן. נשים שלא הפמיניזם ולא המרקסיזם בבסיס השקפת עולמן.  הן אינן פוליטיות ולא מודעות לזכויות אדם. רובן ככולן באות ממציאות שמרנית דתית מצייתת, שחינוכן לא הנחה אותן לשבירת כבלים אלא לנשיאה בעול, להשלמה עם קשיי היום-יום ועם צער ליבן תוך צידוק הדין בהכנעה.
אולם יש רגע בחיי חברה, בו הקולקטיב מתעלה מעל מוסכמות הפרט. בו הכלל כמו הופך לאחד. זהו רגע שנקודת משען גדלה לכדי מנוף אדיר במצג מפואר של גאווה ונחישות. ואולי נשים אלו, נשים קשות יום שהגיעו ממחוזות רחוקים, שאינן דוברות את שפת הריבון, אולי הן ירימו את לפיד המחאה בדרך לה היינו עדות בזה היום, במחאה ללא אלימות,  כי בגאוותן ונחישותן הן עמדו אל מול קני הרובים.

זה סיפורן של אלפי נשים (אולי עשרות או מאות אלפים), מהן שעמדו בקריטריון הזקנה ואחרות שטרם מלאו שנותיהן, שגם משנכזבה התקווה להגיע ליעדן לא ויתרו ולא שבו לביתן אלא כרעו (כגברים) ונשאו תפילה. חלקן בשורה שנייה לגברים, נוכח חזית המחסום המברך את הבאים בשעריו בברכת:  "כול עאם ואנתם בחיר" (ברכת "שנה טובה" לחג) והאחרות שאף אל המחסום לא הגיעו, נשאו תפילתן על האדמה המזוהמת שלפני מחנה הפליטים. 

ומשהסתיימה תפילתן הוסיפו לדבוק זו בגופה של זו בעמידה דחוסה והיו שרות משרי מולדתן וזעקו אל מול הכובש (ומולנו) את חרון אפן וכעסן על העוול שנעשה להן. והן נותרו כך בעמידתן גם משיצא לקראתן הקצין ההומניטארי וביקש שתלכנה לביתן, שהרי המעבר סגור ואין עובר דרכו. משלא נענתה בקשתו, הוחלף הטון לתביעה וגערה. והזמן נקף והנשים נותרו הדוקות בעיקשות עמידתן. ושעה חלפה ועוד מחצית.

"זה הצומוד האמיתי", אמרה  תמי חברתי והיא מדויקת וצודקת כתמיד.

"כולם להתייעצות קדקודים," (סגל הפיקוד, בצה"לית) נשמעה הקריאה והקצינים פנו לסיעור מוחות. ולפתע, נפתחו המעברים. לובשי המדים נעלמו כבדרך פלא, וכמו נפרצו בהריקדות בפני זרם הנשים ששעט כנחשול אדיר לעבר בניין המחסום.

לא היתה זו הקלה ולא התקפלות. היה זה תרגיל מלוכלך ושפל מבית היוצר של החזק והמכניע שהוכיח ידו של מי על העליונה וביקש לשחרר את אנשיו.

המוני הנשים מלאו את סככת ההמתנה, את כלובי האדם ונדחקו אל הגדרות. לא צבא ניצב שם לעצור אותם אלא מתכת הגדרות והסורגים. והן - עדיין מסרבות להשלים עם העלבון והרמייה, מסרבות לחזור. וגם בעבור זמן, כשאלפי אנשים כבר עשו את דרכם חזרה מתפילת יום השישי  באל-אקצה, עדיין עמדו כמו מחכות לנס שבושש מלבוא בזה היום.


ועלינו, הצופות מנגד, לספר ולהלל את הזקנה שהעזה למרוד לא אקום עד שתחזור בתי משםבמלכות, שהפילה עצמה לרגלי החיילים וסירבה לזוז. גם כשקצין ורדרד דובר ערביתinfo-icon הוזעק אליה וניסה להפעיל את כוח סמכותו היא לא נענתה ונצמדה בעקשנות לקרקע בעודה מושיטה את ידיה כלפיו וממלמלת משפט יחיד.
"היא לא רוצה שגבר יעזור לה, תעזרו לה", פנה אלינו. ויוי כרעה לצדה ושמעה את תביעת האשה: עד שלא יביאו אליה את בתהּ מהעבר האחר של טבעת החיילים - היא נשארת על האדמה!
"זאתי לא מבינה ערבית," אמר הקצין והצביע על ויוי. משברור היה לנוכחים שויוי לא רק יודעת ערבית אלא גם מבינה טוב ממנו את הלך רוחה של הקשישה, ניסה בקרב מאסף: "אלו מניפולטיביות! כל פעם שומעים מהן סיפור אחר..."

ונספר על האישה שבחולשת גופה התמוטטה ואבדה הכרתה מול פני החיילים, ובשל לחץ המוני האדם שסביבה נותרה על רגליה, ספק עומדת ספק נתמכת, זקופה מאין מרחב צניחה לגופה שנח מעצמו.

נספר על האשה שמעדה ונפלה אל בין קונצרטינות התיל הפרוסות ואנשי מג"ב דוחפים אל מול גופה את מחסומי המתכת המתניידים בעוד היא זועקת זעקות שבר של כאב ופחד, והם, שרק ממלאים את פקודת מפקדם, מתמידים בדחיפת המחסומים אל מול הגוף המוטל על הארץ הזרועה בקוצים ותיל.

ונהלל את הפרמדיקים, שלעדותם טרם ידעו יום נורא שכזה, שהגישו עזרה וטיפלו בעשרות רבות של בני אדם, ובגבור הלחץ שמחוץ לגדרות עלה אחד מהם על החומה שגבהה מעל שני מטרים ו"דג" אל בין זרועותיו ילדים במצוקה והעבירם למקום מרווח יותר.

לבד מהשבחים יש לציין ולספר על ה"מחוות ההומניטריות" שהורעפו על הפלסטינים ביום הזה:

- סוסים הומניטאריים שעליהם רוכבים הומניטריים סידרו את התור ההומניטרי לכדי שורה ישרה כדי שלא יופר הסדר או תופר ההוראה: "ארג'ע לוַּארא". מחווה הומניטרית

- קצין הומניטרי הרים בעדינות ילדה שאבדה את דרכה אל בין שורת החיילים ההדוקה והשיבה אל העבר האחר החסום למעבר. הנ"ל, במחווה נוסף, השקה במים צה"ליים אישה שתש כוחה אל מול פני התקשורת והמצלמות.

- אוהל הומניטרי הוצב בסמוך למעבר הגברים - שם אכלו ושתו החיילים כדי שלא לנקר את עיני הצמים.

- וגם בתי השימוש הנעולים תמיד, נפתחו לזמן מוגבל ושבו וננעלו בפני הנזקקים לנקביהם עם תום מועד המחוות ההומניטאריות.

קלנדיה כפי שנצרבה בתודעתנו ביום הזה, היא הקלנדיה שלנו. היא תרכיז הכיבוש.  קלנדיה שלנו אינה זו של עושות ונוטות החסד, של משפרות המחסומים והכיבוש, של דורשות המוסר וההקלות. מחסום קלנדיה על כל הנראה והמשתמע, על הגלוי והסמוי שבו -  אינו רע הכרחי. מחסום קלנדיה הוא רע מיותר.

הנשים שראינו מולנו ולצדנו, הן לא ראו בנו את אחיותיהן אלא את השייכות לאוחזי הרובים. וכי אפשר לכחד ולטעון שאיננו חלק מאותה חרפה? ובצחוק גדול פרצו כמה מהן למקרא הכתוב על התג: "לַא לחוואג'ס..."(לא למחסומים)


אכן,  בדיחה עלובה אנחנו ושכמותנו.