דרום הר חברון, חברון, סנסנה, יום ג' 29.9.09, בוקר
06:30-10:30
מעבר סנסנה
כבר מרחוק ראינו כי המעבר עמוס באופן יוצא דופן. בהגיענו, מקדמים את פנינו מאות פועלים עצבניים ומתוסכלים, אשר לדבריהם מחכים מארבע לפנות בוקר ועדיין לא עברו. בנוסף לכך, לדבריהם, פועלת רק עמדת בידוק אחת. השעה 6:45 וחלקם אומרים לנו כי אין להם טעם לעבור משום שמעסיקיהם דורשים שיגיעו עד 06:30 לעבודה. אנחנו מבינות שנוצר במעבר עומס לאחר ימי הסגר של יום הכיפורים וסוף השבוע. בכל זאת, אני מתקשרת בטלפון עם שלומי, מנהל המעבר, ומספרת על הצפיפות הרבה ושואלת אם אפשר להחיש את קצב הטיפול באנשים. שלומי, המוכר לנו באנושיותו ונכונותו לטפל כראוי בכל בעיה, מבטיח כי כל העמדות פתוחות, ושכולם עובדים בקצב מהיר, אלא שהמעבר קרס היום כי אינו יכול להכיל את 2400 האנשים שהגיעו היום, לעומת 1700 המגיעים בדרך כלל.
הוא מזמין אותנו להיכנס ולהיווכח כי המקום פועל במקסימום כוח האדם והאמצעים. הוא מפלס לנו דרך ולוקח אותנו לכל אורך "נתיב הייסורים". העובדות בעמדות, שעד כה צווחו בגסות על האנשים, משנות לפתע את הטון, וראה זה פלא – גם האנשים עוברים פתאום בקצב מהיר יותר. לשאלתנו מדוע לא ניתן לפתוח אשנבים נוספים, הוא מסביר כי אינו מקבל אישור להוצאה נוספת של 100.000 ₪. לדבריו, מעבר סנסנה מוכיח יעילות רבה בהשוואה למעברים אחרים, אך כנראה שהשקעה של 100000 ₪ לרווחת הפלסטינים הם יותר מדי עבור מערכת הביטחון שלנו. לאור העובדה שעומס כזה הוא חריג במעבר סנסנה, ושלומי עושה תמיד את המרב לאפשר לאנשים להגיע לעבודה, אך עדיין לא הכל בשליטתו, אנחנו נפרדות מהמעבר בתקווה שבשעה הקרובה יסתיים העומס.
כביש 60
לאורך הדרך המובילה לחברון אנו שמחות להיווכח שהחסימות שנפתחו בשבוע שעבר, ועליהן דיווחנו – עדיין פתוחות. בכל נקודות הביקורת - כמו דורה אל פאוור, צומת הכבשים - התנועה זורמת.
חברון
חברון מעיקה, כרגיל. בית המריבה ריק, עם האבטחה הרגילה של משמר הגבול.
הבית בעיקול 160 – כמובטח לנו בשבוע שעבר – פונה על ידי הצבא. בכיכר גרוס אין הפעם חיילים. נקודות הביקורת האחרות לאורך רחוב "השוהאדה" – מחסום תרפ"ט, מחסום תל רומיידה ומחסום בית המרקחת – מאוישות בחיילים שאינם עוצרים איש ומאפשרים לעבור ללא הפרעה.
מערת המכפלה:
שוב מוסיקה מחרישת אוזניים בוקעת מ"בית גוטניק". 'עוד אבינו חי' וכיו"ב. חמישה צעירים זרים מעוכבים
ע"י חייל משמר הגבול, ונשות ה-CPT מצלמות ומדווחות. אנחנו מתעכבות כדי להבין מה מתרחש. הסתבר כי קבוצה קטנה זו, מארגון סולידריות בינל"א, הגיעה לחברון. אחד מאנשיה הוא פלסטיני בעל אזרחות אמריקאית. הוא מציג את הדרכון האמריקאי ומעוכב בשל כך, בנימוק שהיה עליו להציג גם את מסמכי הזהות הפלסטיניים שלו. חיילי משמר הגבול היום הם מהזן המורעל ומתנהגים באופן תוקפני למדי גם אלינו. אנחנו עומדות בצד כדי לא לחמם את האווירה. המשטרה הכחולה, העוקבת אחרינו כרגיל, מגיעה. השוטר מסביר פנים ולדבריו היה יכול להיות מסוכן מאוד אם הבחור הפלסטיני-אמריקאי היה מחליט להיכנס ל"בית גוטניק". להזכירכם – מאז טבח ברוך גולדשטיין אסור ליהודים וערבים להימצא בכפיפה אחת ליד המערה, וזאת מתוך דאגה לשלומם, כמובן.
לשבחו של השוטר ייאמר שאחרי בירור קצר עם הבחור, הוא ניגש להרגיע את החיילים ומבקש מהם לא לנפח אירוע קטן לכדי תקרית גדולה. תוך כדי ההתרחשות מופיע ידידנו עופר אוחנה עם המצלמה הנצחית הצמודה אליו ומתחיל לצלם אותנו. אני מצלמת אותו בחזרה. הוא מציין בשמחה כי הקב"ה דואג להעניש את כל מי שמסכן את עם ישראל, כמו רבין לדוגמא. "סרק, סרק, סרק" הוא חוזר ואומר – וצוחק.. איתמר בן גביר יוצא מ"בית גוטניק", נכנס לרכבו ומסנן לעברנו "בוגדות". עופר אוחנה מתעודד ומוסיף את הפנינים שלו. אליו מצטרף עוד "יהודי יקר" התוקף אותנו בזעם: "רק הערבים מעניינים אתכם. מדוע אינכן דואגות ליהודים החיים פה. כאן חיים 3% יהודים המכותרים ע"י 97% ערבים, ואתן אינכן דואגות להם".
אין טעם להמשיך ב"שיחה". אנחנו עוזבות את המקום בתחושת מיאוס וגועל.
ציר ציון:
שמחנו לשמוע על כוונה להפעיל אחרי החגים בציר הזה מיניבוסים להסעות לתושבים לשכונת קאפישה ולגבעת החרסינה. נחיה ונראה.
חזרנו דרך כביש 317 – אין חדש.