גוכיה, חמרה, תיאסיר, יום א' 13.9.09, אחה"צ

שתפו:
Facebook Twitter Whatsapp Email
צופות ומדווחות: 
רינה צ', עדה ה', אנלין ק' (מדווחת)
13/09/2009
|
אחה"צ

תקציר:
נראה שכל הבקעה הוסבה לשטח אש של הצבא.
הנוף היבש הולך יד ביד עם הדלות של הבדואים והפלסטינים, מלבד המשבצות הירוקות להפליא של שטחי המתנחלים היהודים.

11:00 מעלה אפרים - אין תנועה.

11:15 מחסום חמרה
– כמעט ואין כל תנועה במחסום. מכיוון הגדה מזרחה יש "תור" של 2 עד 4 מכוניות ממתינות. אותו הדבר מכיוון הבקעה מערבה . למרות התנועה הדלילה החיילים נראים רדומים: הם מניחים לנהגים להיצלות בתוך מכוניותיהם למשך דקות ארוכות. אפילו חמש דקות בחום הזה הן בלתי נסבלות.
אחד הנהגים העז לצפור בהיסוס ובקצרה, ככל הנראה מתוך רצון להעיר מישהו.
אסור לנו לשכוח שהחיילים שלנו עושים טובה לפלסטינים כשהם מניחים להם לעבור במחסום.
הנוהג הרגיל: נוסעים שבאים מכיוון הגדה אל הבקעה יורדים מהמכוניות לבדיקה אישית וחציית המחסום ברגל, כ 300 מ', ושם הם נאספים מחדש לרכבים.

פגשנו את פתחי, הנציג של "שירותי הרווחה" הפלסטינים בבקעת הירדן והעברנו הרבה חבילות בגדים ל "רכב 4 X 4" שלו.
שקלנו להצטרף אליו בביקורו במאהל הבדואי הסמוך אך ירדנו מזה מכיוון שהמכונית שלנו לא תחזיק מעמד בדרכי העפר.

לאורך כל נסיעתנו בכביש  578 (23 ק"מ), ראינו תמרורי בטון מזהמים את הבקעה ועליהם כתובת באנגלית, ערביתinfo-icon ועברית:

סכנה, שטח אש, הכניסה אסורה.

אם זה לא היה כה עצוב זה היה יכול להיות מצחיק: העמודים האלה תקועים במיוחד בתחילת השבילים המוליכים לכל מאהלי הבדואים, מלבד אחד*, שתושביו, לפי שלט שקבוע במקום, נתמכים על ידי ארגון בינלאומי. 
בשיחה שניהלנו עם שתי נשים בדואיות ועם הבעל של שתיהן הבנו כי:
"...אכן כל שבוע מגיעה קבוצת חיילים לשלושה ימים בערך לאימוני ירי. התושבים חייבים לעזוב והם אורזים את האהלים שלהם וחוזרים אחרי שהחיילים עוזבים...
לאחרונה נגנב מהם סוס בידי מתנחלים מחמדה. המשטרה הישראלית אמרה להם להתלונן ברשות הפלסטינית. ולבסוף הם ביקשו עזרה מהצלב האדום (!?). לפני מספר חודשים נגנב מהם סוס והוא הוחזר בידי חיילים מגדוד כפיר המוצבים באותו אזור...
יש להם בית בעוג'ה (ליד יריחו) שם מתגוררת האשה השלישית עם ילדיה שלומדים בבית הספר שם...
מוצאם מעטיר (ליד באר שבע) משם גורשו ב 1948..."
 

13:00 מחסום תיאסיר
(*בדרך לכאן ראינו את העמודים הללו)
לא נתקלנו בבעיות כלשהן. כמעט שלא היתה תנועה, כדברי האמרה: "רק כלבים שוטים ואנגלים יוצאים החוצה בשמש צהריים קופחת".
בדרכנו חזרה עצרנו בחמאם אל מליח לדרוש בשלומם של הבדואים המתגוררים במקום. התקבלנו בחום והוזמנו לטפס לקומה העליונה, שם ישבנו על המזרונים וניהלנו שיחה ידידותית בחדר אירוח חשוף וריק.

 14:00 בתקווה למצוא משהו לשתות ולאכול נסענו צפונה לעבר מחולה, אך הירקן היחידי שם סגור עד ארבע.  ניסינו את מזלנו 10 ק"מ דרומה על כביש 90, במקום שבו עצרנו פעם לרענון, אך תחנת הדלק, המסעדה והמלון היו נטושים.
במשכיות רצינו לאמת את הידיעות שהמתנחלים מניחים תשתיות לבתים חדשים. לדעתנו ראינו מספר בתים טרומים אך למרות שהשער היה פתוח בשבילנו לא חשנו רצויות באמת והחלטנו לא להמשיך במחקר שלנו.
לאורך הדרך המובילה להתנחלות נמתחת שורה ארוכה של שתילי עצים שאך זה נשתלו, וזה בוודאי לא סימן להקפאת ההתנחלות. 

15:00  שער גוכיה מול השדות הירוקים והפורחים של התנחלות רועי
המתנו לראות אם פותחים לבדואים את שער הברזל. על הכביש הראשי המתין רכב צבאי באורות מהבהבים. לא היו בדואים ליד השער והחיילים בתוך רכבם ואנו בתוך רכבנו הבטנו אלה באלה.
עזבנו ב 15:20, לא היה צורך לפתוח את השער.