ג'בע (ליל), קלנדיה, יום א' 6.9.09, אחה"צ
"הגועל נפש הזה" או "יום הרמאדן שלי"
.הגענו למחסום ב-15:30 המחסום היה שקט יחסית עם מעבר דליל של אנשים. בכניסה למחסום שלט עם הוראות המופנה ל'תושבי יהודה ושומרון' בעברית ואמנם התרגום בערבית אומר "הגדה המערבית" התבלבלתי לרגע. מה ? עוברים פה מתנחלים?
בתוך השרוולים התנהל משחק מבוך שבו האנשים העייפים מהצום משמשים ככלי המשחק. ברגע שמגיעים לקרוסלה כדי לעבור, מתחלפות במהירות ההוראות: מעבר 2 סגור, מעבר 4 פתוח. מעבר 4 סגור מעבר 5 נפתח וחוזר חלילה.
האנשים רצים ממעבר אחד לשני, נשים עם שקיות של פיתות ל"איפטאר" -ארוחת שבירת הצום, ילדים, פועלים ומדי פעם איש עסקים בחליפה. אשה אחת נראית חלשה במיוחד והחזיקה בברזלים הקרובים לקרוסלה כדי לשמור על יציבות.
בצד השני תור מכוניות ארוך מהרגיל משתרך לאיטו בכניסה לקלנדיה. אנשים מצפצפים בעצבנות. כבר רעבים. גם בצד השני גם התנוסס שלט "יהודה ושומרון" בערבית ועברית עם חץ המורה לכיוון שממנו באנו. שוב התבלבלתי לרגע.
17:30- מחסום ג'בע/ ליל
ירדנו מהאוטו כדי להשקיף ונוכחותנו לא זכתה להתייחסות מצד החיילים עד שתמר הוציאה את המצלמה והתחילה לצלם. אז ניגשו אלינו בזה אחר זה כמה חיילים. "למה אתן מצלמות?" "אתן יודעות שזה מוצב צבאי?"... " זה עלול לספק מידע לאויב"...
"למה אתן עומדות פה, אתן מושכות תשומת לב," אמר אחד החיילים. ענתה לו תמר: "של מי? שלך?" החייל השיב כשהוא מסתכל אל עבר המכוניות שעוברות במחסום "של הגועל נפש הזה," והתכוון לפלסטינים.
עם תחושת גועל מנפש מסוג אחר שאותה תאר החייל, חזרנו הביתה.