קלנדיה, יום ו' 26.9.08, בוקר
אורחים:פרופ' יוסי י', אנה, עיתונאית מספרד
יום שישי הרביעי של הרמדאן וערב לילת אל-קאדר
9:30 – 14:30
"כך עושים שלום?"
(תושב שכם מסורב מעבר לתפילה חרף אישור מעבר לצורכי עבודה)
שמענו שכבר ביום חמישי בערב התחילו הבעיות. זקנים שחששו מהדוחק של הבוקר ביקשו לעבור לירושלים בערב, אך "הקלות המעבר" המאפשרות כניסה לעיר ללא אישור מיוחד לגברים בני 50 ומעלה ולנשים בנות 45 ומעלה נכנסו לתוקפן רק ביום שישי בבוקר, והזקנים היו תקועים.
כמו כבר בשבוע שעבר שינו את סידורי הכניסה למחסום. בעוד שבשני ימי שישי הראשונים של הרמדאן היו בכל אחד משני קצוות המחסום תור לגברים ותור לנשים, יועדה עכשיו הכניסה מכיוון רמאללה לנשים בלבד והכניסה מכיוון ג'בע לגברים בלבד. כתוצאה מכך נאלץ מי שהורד מהרכב בכניסה של בני המין האחר לפלס את דרכו על הכביש המקיף את המחסום בין המכוניות החונות ואלה הנוסעות בתקווה שלא יימחץ באמצע. הסידור החדש הקשה גם על בני זוג למצוא אחד את השני אחרי הבדיקות.
במקום היו מאות גברים ונשים, ביניהם רבים מתחת לגיל הזכאות למעבר לתפילה. תור ארוך של כמה מאות גברים חיכה לבדיקת תעודות. החיילים הקפידו מאוד – בעזרת צעקות "אירג'ה לווארה" במגפון, תנועות ידיים ורובים ודחיפות – שיעמדו בשורות מסודרות והמראה המשפיל הזכיר מסדר של אסירים. האמר ושורה של חיילים חסמו את הגישה לתור, ורק כאשר הוא התקצר נתנו לקבוצה נוספת לעבור וכל אחד רץ כדי להשיג מקום קצת יותר טוב בתור. החיילים ליד ההאמר לא בדקו תעודות זהות, וכך המתינו בתור רבים שלבסוף נשלחו אחורה משום שטרם מלאו להם חמישים שנה. מסורבי מעבר רבים עדיין לא ויתרו ונשארו במקום. בחלקם התיישבו על קרטונים, על המדרכה או סתם על הקרקע, בחלקם עמדו. החיילים ניסו להרחיקם. כעשר דקות אחרי שהגענו נשמעה ירייה. האנשים נסוגו. "מי זה היה?", צעק אחד החיילים ונכנס עם חבריו לקהל. הם חזרו עם שני בחורים שעברו מאחורי ההאמר, כך שאי אפשר היה לראות מה בדיוק קורה, בדיקה גופנית והובלו אזוקים למחסום.
בצד הנשים לא ניסו ליצור תור מסודר, אלא שתי שורות של חיילים עמדו מול מאות הממתינות וביניהם נוצרו שני פתחים למעבר. הרבה נשים צעירות היו כאן וגם כמה עשרות גברים – או שטרם הבינו שהמעבר רק לנשים או שהיו צעירים שממילא לא יעברו ורק עמדו והתבוננו. בצד היה "השרוול ההומניטרי" עבור מי שהתקשו ללכת או להמתין בקהל. אחד המלווים האקומנים שהיה כאן גם בשבוע שעבר טען ש"השרוול ההומניטרי" השתפר – בניגוד ליום שישי האחרון הוא עכשיו היה עביר לכיסאות גלגלים. אך עדיין היושב בכיסא גלגלים הרגיש כל אבן על השביל הלא סלול והנשען על מקל התקשה למצוא אחיזה. החיילים ניסו גם כאן שוב ושוב להרחיק את הממתינים והממתינות. חייל שם את המגפון ליד אוזנה של אישה, צעק עליה שתלך אחורה ודחף אותה. חייל אחר הפעיל את המגפון לפני פניו של איש מבוגר. היה דוחק רב. הנשים נדחפו שוב ושוב. בשלב מסוים ניסו החיילים ליצור שטח "סטרילי
" של כשלושים מטר בינם לבין הנשים, אך כעבור זמן קצר נתנו לקבוצה גדולה של נשים לעבור. זוג הורים דאג לילד שלו שעבר עם הסבתא ונעלם בתוך המחסום. ההורים לא הורשו לעבור, הם היו צעירים מדי. האב היה מוכן להפקיד את תעודת הזהות שלו אצל החיילים, רק שיתנו לו להיכנס למחסום ולחפש את הילד. "אני לא יכול לעבור פקודות", הצהיר החייל הראשון. החייל השני רצה לשלוח את האב לצד של הגברים, אך גם שם לא יעבור. לבסוף קרא למפקד, וזה, דובר ערבית וקשוב, הכניס מיד את האב ללא הפקדת תעודה. הוא היה היוצא מהכלל. "כל הגברים לצד השני. אתם מבינים עברית", נשמע קול חייל במגפון.
בצד הגברים החיילים והשוטרים המשיכו להיות עסוקים בלסדר את התור, נכנסו בין הממתינים, הניפו אלות. מי שיצא מהתור הצידה הוחזר לסופו. שוטר טפס אדם שהחזיק ילד קטן בידו בחזה והשניים צעקו אחד על השני. חייל צעק על איש עם שתי ילדות קטנות לידו שניסה לעקוף את התור בצד. תנועות ידיו המגרשות של החייל מול תנועות ידיו המסבירות של האב. החייל ניצח. כאשר החיילים העבירו קבוצה נוספת להצטרף לתור, הם איבדו שליטה ולא הצליחו לעצור את הקהל הרץ. אדם שהתבונן מהצד צחק למראה הכובש חסר האונים. נחמה פעוטה בתוך התסכול הגדול.
פתאום נכנסה בשקט גמור קבוצה של חיילים לתוך הקהל מעבר להאמר ועברה בין הטרנזיטים החונים. הם חזרו עם עוד ילד עצור שלא היה ברור מה עשה. בעוד שני חיילים החזיקו אותו בזרועותיו עם הידיים מאחורי הגב נתן לו הקצין סטירת לחי. גם הילד הזה אוזק מאחורי ההאמר והובל למחסום.
החיילים צעקו. "כולם להתפזר", "הלו, הו", "לחזור מאחורה", "אתם לא תעברו, לא יעזור", "כולם אחורה". הגברים עשו כמה צעדים אחורה עד שהחיילים הפסיקו לצעוק ואז חזרו למקומם. כך שוב ושוב, גל אחורה וגל קדימה. את צעקות החיילים ליווה כל הזמן נפנוף ידיים, כאילו ביקשו לגרש זבובים טרדניים. החל לרדת גשם – הגשם הראשון של השנה – ונשבה רוח קרה. כפי שלא היה מגן מהשמש גם לא היה מחסה מהגשם.
ב-12:00 נשמעה קריאת המואזין לתפילה. בתור עמדו עוד מאות גברים וכמה עשרות עמדו לפני ההאמר. בניגוד לשבועות הקודמים לא הפסיקו את המעבר בטענה שכבר אין סיכוי להגיע בזמן לאל-אקצא. החיילים קיבלו תדרוך ליד ההאמר. הם רצו לסיים את מבצע הרמדאן. "נכנסים או הולכים", הציבו את האלטרנטיבה. רק שלא תישאר התקהלות, שקטה ככל שתהיה, לפני המחסום. כעשרה חיילים עברו בין הטרנזיטים החונים ודרשו מהנהגים לנסוע. "יאלה, להתפזר, לעלות לרכבים. נגמר. הביתה". שוב נפנוף הידיים שיעופו מכאן. חיילים אחרים בדקו את תעודות הזהות של העומדים בתור כדי להחזיר את מסורבי המעבר עוד לפני שיגיעו לעמדת הבדיקה.
בצד הנשים המתינו עוד דחוסות אחת אל השנייה כמאתיים נשים ולידם כמה עשרות גברים. באמצע התרומם מעל ראשי הנשים חייל שעמד על סלע או בטונדה ונתן הוראות. בתוך המחסום חבשו שוטרי יחידת יס"מ קסדות המכסות את הפנים במגן זכוכית כדי להיות מוכנים להתערב כשיהיה צורך. שני צלפים התייצבו בעמדה מטרים ספורים לפני הכניסה למחסום איפה שעמדו הצעירים ה"מועדים" לזרוק אבנים.
ב-12:30 לא נראה שמספר הנשים התמעט. כעשרים נשים התיישבו על הקרקע. נשמעה קריאת התפילה השנייה של המואזין, איש בקהל הממתינים חזר עליה, הגברים התארגנו בשורות לתפילה, איש אחר התחיל לשאת דברים. הוא דיבר בקול נמוך, חייכן. ידיו הצביעו שוב ושוב על החומה, על מגדל השמירה, על המחסום ולכיוון מעוז חפצם אליו כבר לא יגיעו. אחר כך התפללו, כמה עשרות גברים ונשים, מול המעבר החסום. נשים אחדות פרסו את שטיחי התפילה במרחק מה מהמחסום ליד אוטובוס חונה. היה שקט מאוד.
ב-12:50 הסתיימה התפילה והמתפללים התפזרו. הנשים שחיכו עדיין למעבר נשארו וגם כמה עשרות גברים וביניהם הצעירים זורקי האבנים הפוטנציאלים. שני החיילים עמדו מולם עם רובים שלופים. על חומת המחסום הוצבו עוד שני זוגות של צלפים. חייל וחיילת הוציאו שתי נשים מסורבות מעבר מהקהל. שתי נשים אחרות פרצו בבכי מר והתחננו שיתנו להן לעבור. לשווא.
החיילים רצו ללכת הביתה. "רוחו", נשמע קול החייל ממגדל השמירה. "לכו הביתה, די", צעקו חבריו. זה לא עזר. הלילה לילת אל קאדר, הלילה בו על פי המסורת ניתן הקוראן לנביא מוחמד, ומי שהפסיד את תפילת יום שישי עדיין לא ויתר על התקווה להגיע לאל-אקצא בלילה מיוחד זה. החיילים נכנסו בין הגברים, הרחיקו אותם, דחפו אותם ודרשו מהנהגים לפנות את המכוניות החונות. חייל הכה צעיר על הכתפיים כדי לזרז אותו להסתלק – וכמה דקות אחר כך, כאשר חייל אחר הכה על רכב, אמר לו "בלי מכות". ב-13:15 ניסו לפזר גם את הנשים. זה לא עבד. החיילים נהיו יותר אסרטיביים והנשים נסוגו כמה מטרים אחורה.
פתאום נשמע "ואו" ממגדל השמירה. כמה בחורים עשו לכיוון שומר המגדל תנועת ידיים שאמרה: "מה אתה רוצה מאיתנו?". דקות ספורות אחר כך שלפו חיילים ארבעה בחורים מבין המכוניות והובילו אותם בכוח אל המחסום. לא ראינו שנזרקה אבן. התרשמנו שהחייל במגדל סימן לחבריו צעירים שנראו לו פרובוקטיביים ואלה נעצרו לשם הרתעה. הקהל נסוג בפניקה ועמד בחצי מעגל מול שורת החיילים. כמה עשרות נשים, עייפות מההמתנה הארוכה ומותשות מהשמש שהחליף מזמן את ענני הגשם, התיישבו בצל החומה, הצל היחיד בכל האזור. לחייל במגדל השמירה הפריעה ההתקהלות לרגלי מגדלו. הוא דפק על החלון וצעק: "לכו הביתה". הנשים יצאו מהצל, אך נשארו במקום.
14:15. בצד הגברים נותרו כמה עשרות אנשים, וגם כאן החיילים היו עדיין עסוקים בלהרחיק אותם. הגיעה תגבורת. אחד החיילים החדשים אמר בקול נמוך: "לכו עכשיו". איש לא הלך. החיילים עמדו נבוכים. הם הבינו שזה לא לעניין לפזר בכוח אנשים שסתם עומדים על הכביש באפס מעשה. אך הם גם לא היו מסוגלים להשאיר את הכניסה למחסום ללא שמירה, למרות שהאנשים היו מתקדמים לכל היותר עד לקרוסלות אותן אפשר לנעול בלחיצת כפתור. כנראה המשיכו לעמוד אלה מול אלה עוד מספר שעות.
בהמשך ההתרשמות של דורית:
זו הפעם הראשונה שראיתי את שרואים בקלנדיה ביום השישי האחרון של הרמאדן. ומה שראיתי היום אני לא חושבת שאפשר לסלוח, או להבין, או להשוות לשום דבר אחר.
הבנתי מכל מיני תכתובות שהיו ברשת, שבשנה שעברה היה יותר גרוע, ובשנים הקודמות עוד יותר גרוע, אז דווקא בגלל שראיתי את זה השנה בפעם הראשונה, אני רוצה לבקש להמנע מהשוואות, ולראות את מה שקורה היום שלא ביחס לעבר, פשוט לראות אותו כמו שהוא , כי גם היה יותר רע, מה שיש כעת, זה רע ונורא מאוד!
לא הכל צילמתי, לא הכל יכולתי לצלם, לא מול כל מראה יכולתי לנשום, שלא לדבר על להרים את המצלמה ולכוון. אבל ראיתי ולא אשכח ואני רוצה לפחות לספר לכן, שאכפת לכן:
ראיתי המוני הנשים, והגברים, והילדים, שלא ניתן להם לעבור. המוני בני אדם, שהגיעו מג'ין, ומשכם, וממקומות רחוקים אחרים, ועמדו שעות על גבי שעות, וסרבו לחזור ולוותר, ובכל זאת, לא עברו. ובכל זאת הגיעו ועמדו. ואמרה לנו אישה אחת, שלפחות את ההשתדלות להגיע למקום הקדוש בשבילה, ביום הקדוש ביותר בשנה, היא עושה, והיא תעשה, ושום דבר לא יגרום לה לא לנסות.
ראיתי נער, כבן 14-15 מובל על ידי שוטרי מג"ב כשפניו נפוחות ואפו שותת דם ובידו האחת הוא מחזיק בד לבן צבוע בדמו על פיו.
ראיתי חיילים דוחפים בידים שלהם נשים מכל הגילים, צעירות ומבוגרות.
ראיתי חייל צורח ממרחק אפס אל פניה של אישה שנגעה בקצה אצבעה בכתפו בבקשה שיסתכל על התסריך שלה, ש"שלא תגעי בי, שלא תעיזי לגעת בי".
ראיתי חיילים עם אלות שלופות מאיימים על גברים שלרוע מזלם, לא מלאו להם עדיין 50 שנה, למרות שאינם רחוקים מהגיל הזה.
ראיתי קפקפים מיותמים בצידי התור, שנפלו מהרגליים של האנשים כשניסו להדחק אל המעבר.
ראיתי אישה צעירה בוכה ומתחננת לפני חיילים, כשבנה הקטן, ילד כבן 4 מושך את שמלתה מאחור ולאחור, בבכי קורע לב , שהוא מפחד ורוצה ללכת חזרה.
ראיתי נערים נשלפים מתוך קהל גדול, נאזקים, ומובלים כבולי ידים לניידת, לאחר שאיזה מפקד אמר שם לחייליו משהו כמו: בואו איתי, נכנס בינהם, ניקח כמה, ואז הם יתפזרו. (זה לא עזר לו- "הם" לא התפזרו)
וראיתי אשה שתעודת הזהות שלה אבדה בתוך הבלגן או אצל החיילים, ופניה אמרו שהיא יודעת מה יהיה לה עכשיו.
(וגם ראיתי את החברות הנהדרות שלנו- הולכות במהירות ממקום למקום ומנסות, בלי תוחלת , לשנות משהו, או לקבל פיסת מידע על ילדים שנאזקו והובלו אל תוך המחסום, כשהוריהם לא יודעים מה קרה איתם)
בצרופה מספר תמונות - שאינן יכולות להעביר את המראות
אני בטוחה שהמערכת האחראית על המחסומים, ודובר צה"ל, לא ידווחו על המראות האלה. הם בוודאי ידווחו אחרת על מה שהיה היום בקלנדיה, הם אולי יציינו את אלה שעברו, אולי את העובדה שכלי האימה הגדולים- הרובים והכדורים, ורימוני ההלם, והגז, וכל שאר הכלים שהיו במקום, לא היו בשימוש, לפחות לא בשעות שאנחנו היינו שם. אבל לי מה שחשוב, זה מה שכן היה שם. והיה שם רע ונורא.