דרום הר חברון, חברון, סנסנה, יום ג' 2.6.09, בוקר
0630- 0900
חברון
מחסום 160
ברחוב טארק בן זיאד - חיילי משמר הגבול רושמים את הפרטים של הפלסטינים שעוברים – המעבר הוא כניסה לשכונה פלסטינית. החיילים אינם מעלים את הפרטים בקשר אלא רק עושים רישום. אחרי רבע שעה גם זה נפסק - אז למה צריך לעשות זאת בכלל?!!
היו לצבא "כוונות טובות" ורצו לפתוח את ציר ציון ובכך להקטין את מדיניות האפרטהייד, ומה "הרוויחו" מזה בינתיים הפלסטינים? רק עוד מחסום. פתחו שם את השער וכיסאות הגלגלים של הילדות הנכות יכולים לעבור (האם הם קראו את הדו"ח מהשבוע שעבר?) אבל שמו שם עוד המון בטונדות – וזה מחסום לכל דבר ועניין. צילום למטה
מאחז חזון דויד – נגמרת תפילת בוקר;
מחסום בית המריבה - אין מעוכבים
וגם אין רכב צבאי למטה.
מחסום בית מרקחת - ריק מאנשים כמעט ואין מעוכבים. הפילבוקס בקצה שכונת קאפישה עדיין אינו מאויש אבל המחסום קיים ועוד איך – מוניות עומדות מהצד השני של הבטונדות.
מחסום תרפ"ט – אין מעוכבים;
מחסום תל רומיידה אין מעוכבים;
מחסומי מערת המכפלה - אין מעוכבים;
מחסום שכונת אברהם אבינו - אין מעוכבים.
במחסום שליד המדרגות אל בית ספר קורדובה אנחנו רואות חייל של צנחנים הולך לדבר עם נהג מתנחל. המתנחל עוצר את האוטו וחוסם אותנו. החייל ניגש אלינו ואומר למ' הנהג שלנו שהוא לא יכול לנהוג בחברון והוא צריך מיד להסתובב וללכת מפה. החייל נעזר במכונית של המתנחל ואנחנו לא יכולים להתקדם – הכביש חסום!!!
הסימביוזה בין המתנחלים והחיילים גלויה וברורה לעין. הסיבה שמ' לא יכול לנסוע היא רק משום היותו ערבי. אנחנו שואלות את החייל מי נתן את ההוראה והוא אומר לנו: "זה בא מלמעלה". החייל השני שאיתו במחסום נתן את ההוראה – הוא אותו חייל שעצר אותנו בפעם הראשונה לפני שבועיים והיה גזעני ופוגעני אל מ'. אנחנו מסתובבות כדי להמשיך בטיפול טלפוני ולבטל את ההוראה הגזענית הזאת, ואז עוצר אותנו החייל שבצומת גרוס – ושוב אותה הוראה: "צאו מפה". הוא מבקש ממ' את תעודת הזהות שלו. אנחנו יורדות בכעס מהאוטו ואני מתחילה ממש לצעוק שאני לא מוכנה שצבא ישראל יהיה צבא גזעני - נותנת את תעודת הזהות שלי ואומרת לחייל – "תעצור אותי! אל תרשה לי לעבור! תעצור אישה בת 55, יהודיה משלמת מיסים במדינת ישראל! אם אתה מסלק את מ' מפה אז קודם תעצור אותי. באותו זמן אני גם מצלצלת לחטיבה – שם לא עונים לי לטלפון. מיכל בו זמנית מצלצלת למשטרה שיבואו. השיחה של מיכל עם המשטרה מעצבנת מאוד. במשטרה לא מוכנים לבוא – הצבא לדבריהם הוא הריבון ואם הצבא החליט לעצור אותו ולא לתת לו להיכנס לחברון כנראה שיש בעיה אמיתית. המשטרה לא מגיעה – אבל אני ממשיכה לצעוק שאני לא מוכנה שיהיה צבא גזעני – ותעצרו אותי. החייל מדבר בקשר עם מי שהוא מדבר ולא עוברות 5 דקות והחייל חוזר למ' שנמצא באוטו ומדבר אליו בנופת צופים ממש: "מצטער וסליחה ומותר לך...."
ואז אנחנו חוזרות ועושות את כל הסיבוב הרגיל בחברון.
מסקנה - לא היתה שום הוראה מלמעלה וגם לא תהיה כזאת, כי במקרה כזה הצבא יסתבך קשות. זאת פשוט גחמה של החיילים. אנחנו לא נבקש אישור מיוחד מהצבא עבור מ' כדי להסתובב בחברון – מ' הוא אזרח ישראלי כמו כל אחת מאיתנו, ואם לנו מותר אז ברור שגם לו. מבחינתי האישית זה ייהרג ובל יעבור.
כביש 60
הבולדוזר כנראה עובד קשה בהקמת חסימות חדשות ובהעברת בטונדות כי הוא לא נמצא בחנייה הרגילה שלו ליד הר מנוח.
בכניסה לסמוע - ג'יפ של משמר הגבול בודק מכוניות עם לוחיות זיהוי צהובות.
בית חגי - כניסה לחברון – לא רק שסגרו את השער אלא גם הוסיפו בטונדות. בכל יתר המקומות שגרת כיבוש כרגיל – הפילבוקסים מאוישים והאח הגדול צופה אבל לא מתערב בשגרה האיומה.
סנסנה
בשש וחצי בבוקר כבר אין פועלים.
כשאנחנו חוזרות בשמונה וחצי כל חמשת האוטובוסים של משפחות האסירים כבר יצאו בדרכם לבתי הסוהר.
משאיות החול עובדות כרגיל.
אנחנו מקצרות את המשמרת כי מהטרנזיט עולים רעשים לא ברורים מהגלגלים ואנחנו מפחדות להיתקע - הטרנזיט נקעה נפשו מהגזענות והוא כנראה החליט לנוח במוסך.