דרום הר חברון, יום ו' 21.8.09, בוקר

לאחר ביקור אצל חברים מאום אל ח'יר, יצאנו מהכפר ונתקלנו במחסום מאולתר – חיילים שמו אבנים כבדות על כביש הגישה לאום אל ח'יר ולהתנחלות מעון ועצרו מלבדנו שתי מכוניות שנסעו שם. כשהגיע תורנו ניגש אלינו אחד מהחיילים. כשראה את השלט של 'מחסום ווטש' הוא חייך וחזר לאחור, ככל הנראה הוא לא התכוון לבדוק אותנו.
לאחר כדקה ניגש אלינו הקצין ושאל אותנו מהיכן הגענו. ענינו לו שמאום אל ח'יר והוא שאל אותנו מה עשינו שם, הסברנו לו שביקרנו חברים. הוא הביט בנו בתמיהה והלך. לאחר מספר שניות חזר ושאל אותנו את אותה שאלה פעם נוספת. כשענינו לו הוא שאל אותנו אם אנחנו יהודיות וענינו לו שכן. 'אתן יודעות שהאנשים מאום אל ח'יר הם פלסטינים?' שאל בתמיהה גוברת. ענינו לו שכן. 'אז מה עשיתן שם?' הסברנו לו שגם ליהודים יכולים להיות חברים פלסטינים והוא ענה 'גם לי יש חברים פלסטינים, מה הקשר?' הסברנו לו בסבלנות רבה שחברים אלו אנשים שאתה מבקר מדי פעם בפעם ולכן ביקרנו אותם. 'אבל למה ביקרתן אותם שם?' שאל. הסברנו לו ששם הם גרים והוא הביט בנו כלא מבין. 'כי שם הם גרים,' חזרנו על דברינו, 'איפה עוד נוכל לבקר אותם?'. הוא הביט בנו מספר שניות בתהייה ולבסוף איפשר לנו להתקדם.
עקפנו את מחסום האבנים, חזרנו לכביש ומצאנו את עצמינו מול מכונית של מתנחלים. לא יכולנו לחזור אחורה מכיוון שמאחורינו היה המחסום, ולכן סימנו למתנחלים לזוז אחורה. הם סירבו, כמובן, והתחילו לדבר עם החיילים. בינתיים יצא אחד מהם מהרכב ופנה אל רכבינו. 'כלב!' סינן לעבר מ', הנהג. 'כלבה בת כלבה! בוגדת! עוזרת לערבים! עוזרת למחבלים!' סינן לעברי בטרם סגרנו את חלון הרכב.

שגרה.