עטרה, קלנדיה, יום ד' 28.1.09, בוקר

צופות: 
אילה ג', נאוה א' (מדווחת)
28/01/2009
|
בוקר

מחסום קלנדיה, 6:15
מעבר הרכבים: המגפון פועל ללא הפסקה. חייל מדבר בתקיפות, אך לא בצעקות. ".... עצור .... עצור .... יופי .... תעבור .... עצור .... תעבור ....".

שיגרה.

המחסום ריק לחלוטין. אין נפש חיה במעברי הבידוק. מדי פעם מגיעה מונית ואנשיה נכנסים ללא עיכוב.
"למה המחסום ריק?" שאלנו את מוכרי הקפה, העוגות והבייגלה, שהיו שלושת הצופים היחידים בסככה.
"היה עומס בשעה 4:00, 5:00 והעבירו את כולם מהר מהר... ידעו שתבואו אז עבדו טוב..."
שני נהגי מוניות מצטרפים לשיחה.:

"מה המצב?"
"קשה, מה שקורה בעזה" 
"היית בעזה?"
"לא, אני ישראלית אסור לי להיכנס..." ... 
"מותר לך, תבואי עם טנק, עם מטוס, תיכנסי..."

מחסום עטרה, 7:10
עלינו על הגשר, חנינו בצד הפלסטיני והתקרבנו ברגל אל המחסום. חייל קורא לנו לחזור ולהתקרב עם המכונית. חזרנו. הגענו עם המכונית עד המחסום וחנינו שם. חייל וקצין, שהבינו בינתיים שאנחנו ישראליות, מדברים איתנו. פתאום נשמעות 3 יריות, הקצין מזנק לברר מה קורה. אנו מתבקשות לחזור לחנייה הקודמת, מעבר לגשר, כי עוד רבע שעה יתחיל כאן העומס ומספיק שמשאית אחת תתעכב בגלל הרכב שלנו ויהיה פקק נוראי. חזרנו.

"מי אתן, מה אתן עושות כאן?"
הצבעתי על התג של MW.
"אה, אתן נגד המחסומים!" 
"כן, זו השאיפה שלנו, בלי התנחלויות ובלי מחסומים" 
"אז למה לא הבאת לנו עוגיות? מה, אתן לא מביאות לחיילים?" .
נכנסנו לשיחה ערה, על ימין ועל שמאל, עניי עירך קודמים, למה אין דיבור עם אנשי שדרות, הכלכלה בעזה, מה יביא שקט לאזור. שניים מחיילי המילואים מציגים עצמם כשמאלנים ומנהלים חלק גדול מהויכוח.
הקצין מסכם את הדיון:
"אני חושב שרק אם יהיה לאנשים כאן (לפלסטינים) עתיד ועבודה וחיים טובים נוכל לעצור את הטרור" 

7:30 -  כפי שהחיילים צפו, זרם כלי הרכב גובר וכביש העלייה מתמלא בכלי רכב הנוסעים ימינה לרמאללה או שמאלה לעטרה. החיילים לא עוצרים ולא בודקים, רק משגיחים. היום יש התראות על המחסום הזה. מתי אין התראות?

7:50 - כפי שהחיילים צפו, זרם כלי הרכב הואט, שעת העומס חלפה.