קלנדיה, יום א' 31.5.09, אחה"צ

צופות: 
רוני ה', נורית י' (דיווח), תמר פ' (דיווח וצילום)
31/05/2009
|
אחה"צ
גרפיטי על החומה בקלנדיה - היונה מאחורי סורג
יונת השלום מאחרוי סורגים - גרפיטי על החומה

בדרך חזרה ממחסום הרכבים ראינו אותן: זקופות, שעונות על הקירהחיצוני, כלואות בקרטונים מחוזקים בסרטי פלסטיק לבן- טרם הפעלה. אלו הן המכונות החדשות לקריאת כף היד (מתקן לזיהוי ביומטרי) האמורות מחר או מחרתיים לשנות את שיגרת חייהם של רבים מהפלסטינים תושבי השטחים. 

בהליך תמידי מתמשך מחליפות המכונות במחסום/בטרמינל את החיילים. אילו היו משכללים אותן לכדי הפעלת שיקול דעת, ודאי היו הוגנות והגיוניות יותר מצללי האדם האנונימיים שמאחורי הזכוכית בחדרים הסטריליים.

כרוניקה של שיבה לעזה
3.30 -  פגשנו את א., תושבת רצועת עזה, חברה בכירה בארגון העל של פדרציית הנשים הפלסטיניות, שעם סיומו של כינוס שנתי ברמאללההחליטו ארבע מהן להקדים את מועד שיבתן לעזה למרות שבאישור המעבר מוטבע תאריך היום שלמחרת. שלוש הנשים הראשונות שנכנסו למחסום קלנדיה בשעות הצהרים עברו. א. (שהיתה רביעית בחבורה) נעצרה, נכלאה בחדר פנימי והוחזקה לבדה במשך שעה ארוכה.

מסיבות אישיות היה דחוף לא. לשוב למשפחתה. נוכח לחץ הזמן ובידיעה שבשעה ארבע ייסגרו משרדי המת"ק, מיהרנו לטלפן לחמ"ל המת"ק. נדב שענה, שב אלינו במהרה והפנה את א. למשרד המת"ק לשם סידור עניינה. א. היתה מותשת ומבוהלת. גופה רעד מפחד המפגש המחודש עם החיילים. הבטחנו לה שלא נניח אותה לבדה והתלווינו אליה למעבר המיועד למת"ק.

3.40 - הקרוסלות במסלול המיועד למת"ק היו נעולות. שבנו וטלפנו לנדב שביקש שנחכה עד שיתקשר לחיילים.

3.50 -הקרוסלה נפתחה בפנינו. עברנו ארבעתנו אל מול החיילים שסרבו לאפשר לנו להמשיך בטענה שמשרדי המת"ק נסגרו.  הצלחתי לעבור את שתי הקרוסלות האחרונות ונוכחתי שאמנם המשרדים נטושים מאדם. למרות שההוראות  מחייבות קבלת הקהל עד השעה 4.00.

4.00 - טלפון מנדב: הוא לא יכול לעזור. המת"ק כבר סגור (ידענו זאת גם בלעדיו) ומסר מספר טלפון של מת"קinfo-icon בית-אל לשם המליץ שנתקשר. אלא שהמספר שהכתיב לנו, כמו בלולאה השיב אותנו אליו.

4.05 - טלפנו לארגון "גישה"  והעברנו לעו"ד ידין א' את פרטי המקרה.

ידין החל לטפל בעניינה של א. תוך שמירה על קשר טלפוני רציף עמנו.

4.50 - ידין הודיע שהפלונטר נפתר. מסר מספר טלפון של עוזר קמב"צ עוטף כדי שנתאם עמו את המשך דרכה של א. לצדו הדרומי ("הישראלי") של המחסום. התקשרנו לע' הקמב"ץ והמתנו לבואו.

5.00 - ע' הקמב"ץ טלפן והודיע שהוא מצוי במחסום ושהורה להעביר את א. דרך מסלול מס. 4. לשאלתנו אם נפגוש בו תוך המעבר השיב בשלילה: הוא יראה אותנו דרך המצלמות... - (אח גדול חדש נולד לנו).

5.25 - עזרנו לא. למצוא מונית שתסיע אותה למחסום ארז.

8.25 - משיחת טלפון נודע לנו שא. נמצאת בצדו הישראלי של מחסום ארז.

9.15 - א. הגיעה לצדו הפלסטיני של המחסום (לפניה עדיין הבידוק של צד האחר).

10.45 - א. הגיעה לביתה.

על פי חשבון פשוט, הדרך מקלנדיה לרצועת עזה שאורכה מאה + ק"מ, נמשכה כשמונה שעות. משך זמן ארוך מטיסה לכל יעד באירופה ואף להודו.

-אלא שעזה, שלא כשאר העולם, מצויה בצדו האפל של הירח.

התודות שא. ובני משפחתה מרעיפים על ראשנו מגיעות לידין. אנחנו - הצינור בלבד.

אשה אחת במחסום קלנדיה - מבט לא מנוסה (נורית י') 

 במסגרת הניסיון שלי להבין את מכלול דרכי הכיבוש במחסומים, אני מצטרפת בכל פעם למחסום אחר וכך מקבלת עם הזמן תמונה מצמררת ויותר שלמה של הכיבוש. הפעם הצטרפתי לרוני ולתמר במחסום קלנדיה. בקלנדיה החומה תופסת נפח וצועקת באופן פיזי את הכיבוש ומטבע הדברים היא משמשת במה למחאה. כל כמה ימים מתווסף גרפיטי והפעילות הזו הופכת למחאה חיה המצטברת בשכבות של זמן וחומר על החומה. לצד החומה בכניסה וביציאה מהמחסום משתרכים תורים ארוכים של מכוניות.  

עמדנו להיכנס לסככה של מחסום הולכי הרגל כשנתקלנו באשה מבוהלת. עוד לפני ששמענו מה קרה לה, אפשר היה לראות משפת הגוף שלה וממבע פניה את החרדה. אותה חרדה שנתקלים בה במקום זר ועוין. התברר שהיא נתקעה במחסום כשהגיעה עם כמה נשים מעזה לכנס נשים ברמאללה ורצתה לחזור לעזה יום לפני שפג תוקף האישור שקיבלה. לחברותיה היה אישור זהה לשלה, הן עברו את המחסום והיא לא. שום הסבר. א' התבקשה להמתין בחדר סגור חמש דקות אך נאלצה להישאר שם שעה. חברותיה חיכו לה במונית בצד הישראלי כשהמזוודות שלה אצלן. בעוד תמר מנסה בסדרת טלפונים ארוכה לעזור לה, עמדנו רוני ואני בתור במחסום כדי לעבור לצד הישראלי ולהחזיר את המזוודות שלה מהמונית שהמתינה לה.

זו הפעם הראשונה שעברתי במחסום מצד לצד. זו הפעם הראשונה שהרגשתי איך זה לעבור בקרוסלות שעד עכשיו רק ראיתי אותן ותיעדתי את המתרחש בהן. הארכיטקטורה הלא אנושית של המחסומים היא חלק מאד משמעותי מהדיכוי, כך הרגשתי מהיום שראיתי את מחסום חווארה, המחסום הראשון אליו נסעתי. הפעם יצא לי לחוות את הארכיטקטורה הזו בפעולה. פעמיים נתקעתי בקרוסלה שננעלה. בלתי נתפש שהפלסטינים עוברים את זה יום-יום כמה פעמים ביום. זרועות הקרוסלה כל כך קצרות עד שכמעט בלתי אפשרי להעביר דרך הקרוסלות הצרות חבילות, תיקים או מזוודות. בקושי רב הצלחנו להעביר את המזוודות של א' בחזרה לסככה, שבה היא המתינה מודאגת עם תמר. כשהגיע לבסוף האישור שלה לעבור, ליווינו אותה לצד הישראלי וחיכינו שתעלה על מונית. פגשנו אותה בסביבות 15:30 ורק ב 22:30 היא הגיעה לביתה בעזה.
היום הזה חשף בפני באינטנסיביות את המשמעות של היעדר חופש תנועה ואת עוצמת הדיכוי שבפעולה זו, שמתרחשת כל כך הרבה שנים בכל המחסומים.