מעבר אייל, מעבר אליהו, יום ד' 15.7.09, בוקר

צופות: 
רעיה י', דליה ג' ואורח: אילן (הבן של רעיה)
15/07/2009
|
בוקר

 04.00 מעבר אייל. המעבר נפתח בדיוק עם בואנו.

רצינו להגיע למקום ממנו נראה את התור המחכה בחוץ לפני הכניסה. (ליד כביש המערכת). אבל השער שדרכו אפשר להגיע - היה סגור.

הלכנו למקום ממנו יוצאים מהמחסום. בפתח הקרוסלות.

קיבלנו תשובות סותרות באשר להגבלות על העברת אוכל. לעומת זאת, כולם אמרו שאסור להעביר נזולים, כגון: מי קרח, קולה, שמן, וכיו"ב.  בקבוק קטן של מיםinfo-icon - מותר.

רעיה ובנה נשארו ליד הקרוסלות, ואני הלכתי לנסות להגיע לצד השני, לראות את הנכנסים למחסום.

השער נפתח לאחת המכוניות, והצלחתי לעבור בו:

בגלל החושך לא יכולתי לצלם את הגוש הענק של העומדים בתור.  הקרוסלה שם נפתחת לכמה דקות ומאפשרת לקבוצת אנשים לעבור, ושוב נסגרת עד שהקבוצה נכנסת ונעלמת ומהעין. כללית - יש תזוזה.

חזרתי  אל היציאה מהמחסום, אל רעיה.  היוצאים מתלוננים על מכונת השיקוף. לדעתם זה מסרטן.

איש אבטחה מהמודיעין האזרחי ניגש אלינו. תשובתו לשאלה האם תא הבידוק מסרטן - שלילית לחלוטין. הוא אומר שהוא עצמו עובר שם הרבה פעמים ביום, ואין כל חשש.

האנשים עדיין דורשים שיבוא רופא מוסמך ויבדוק.

הלכנו לבדוק את השירותים: מבנה ריק אך מסריח עד למרחוק. צילמתי. הלכלוך והבוץ - ממש זוועה. הריח לא הצטלם...

בדקנו את הברזייה. יש ברז שאפשר  - אם מתאמצים - להכניס מים לבקבוק.  אבל הזרם מה"ברז" - או חזק מאד שלא נכנס לבקבוק, או חלש מדי.

יש גם מתקן לשתיית מים, אבל אין בו מים. יבש. כנראה שנמצא שם לזכר הימים שפעל.

יש קיוסק ליד מגרש החנייה. פועלים רבים קונים שם קפה, ואפילו סנדוויץ שעולה 5 שקלים. אילו היו שם כסאות - גם אנחנו היינו קונות משהו...

התלונות ברובן מתרכזות במתקן הבדיקה המסַרטֵן, שבו מעַכבים זמן רב מדי, ובצפיפות.   וכן -

ביחס האדיש והבלתי אנושי לעוברים. ובכלל, בדרך היסורים שיש לעבור יום יום מהיציאה מהבית בשעות הלילה - כגון 1, או 2, או 3, עד שמגיעים אל מעבר אייל, ובו מחכים עוד שעות בעמידה ללא תזוזה עד שיוצאים ממנו. ורק אז מתחילים את הנסיעה למקומות העבודה השונים בישראל.

יש אנשים שמגיעים מיריחו, משכם, ויש - מקלקיליה והסביבה. כולם מדברים על שעות השֵנה המעטות המתאפשרות להם לפני יום העבודה הארוך. לדבריהם -העמידה שעות בתור - קשה הרבה יותר מיום העבודה. כשמגיעים לעבודה לאחר כל הייסורים כבר עייפים. מתחילים את היום ומסיימים אותו בעייפות מצטברת.

את כולם מלווה הפחד להפסיד יום עבודה. לכן מגיעים למעבר שעות לפני שהוא נפתח (ב 4), וכשיוצאים ממנו - מחכים להסעה. לפעמים מחכים לנסיעה זמן רב, כי המַסִיע מחכה עד שכל נוסעיו יגיעו מהמחסום.

מי שמאחר מאד - מפסיד יום עבודה.

כשראינו שבתור הכניסה למחסום מחכים רק כ 20 איש - עזבנו.

07.00 שער 109 במעבר אליהו.

פגש אותנו נהג פלסטיני שמוביל את הפועלים מהמחסום אל החממות. הוא כעס עלינו, ואמר: "אל תבואו הנה, אינכן עוזרות לנו. אתן סתם באות.  לכו לדבר עם שר הביטחון, תעשו משהו!".

רעיה ענתה לו (מה שבאמת היה) "אני פגשתי את שר הביטחון ודיברתי איתו. אנחנו עושות מה שאנחנו יכולות . לא פחות ולא יותר". השיחה התמשכה, והבחור התרכך לגמרי. ביקש שנבוא כל יום. "חשוב שתהיינה כאן כל יום!". לקח מאיתנו את מספר הטלפון שלנו, ונתן לנו את שלו. נפרדנו כידידים.

כולם, כולל הנהג, התלוננו על יום אתמול, שהיה בלתי נסבל. התור לא זז. אנשים עמדו שם, ולא התקדמו  עד 9 בבוקר. החייל - לדבריהם - ילד שלא איכפת לו. צריך לדעתם להציב שם באופן קבוע מפקח בוגר, בעל משפחה, שיתייחס אל האנשים כאל בני אדם.

היום - עולם אחר. החיילים התחלפו. החיילת והחייל - נהדרים. מתברר שהכל תלוי בחייל המוצב ופחות בהוראות. להוראות מתרגלים... אבל לא לגסות ולאטימות של חיילים צעירים, ילדים.

07.45 שער 1351 - ראס-עטייה. כמעט אין תנועה. לילדים  עכשיו החופש הגדול, לכן שקט במיוחד.

החיילים משועממים. הרשו לנו לעמוד מהצד השני של המחסום, שיש שם צל.

עזבנו את המקום, והלכנו למכונית.

מרחוק ראיתי את רועה הכבשים שהיכרתי באחת מהמשמרות שלנו שם. הלכנו לבקר אותו במאהל שלו במורד המחסום.

פגשנו את אשתו ובנותיו. ראינו את המזרונים הפרושים על הרצפה בחוץ - שם הוא ישן יחד עם שני בניו, שעכשיו רועים את צאנו. אשתו עסקה בסרוק השֵׂעַר של כל אחת מחמש בנותיה.

למשפחה 12 ילדים. 3 נשואים. 2 רועי הצאן, ו5 בנות חמודות, שנראות מאושרות... (איפה עוד שניים?...).

יש להם בית בכפר ואדי א-רשעא (אם אני מבטאה נכון). אבל, היות והגדר גזלה מהרועה  את כל אדמות המרעה שלו, הוא מקים מאהל ליד שדה שעדיין פתוח. הוא נודד ומעביר את המאהל 3 פעמים בשנה. וחוזר לביתו לפעמים.

לפני שרצינו להיפרד - הוגשו לנו כוסות קטנים עם תה מתוק מתוק. וכל זאת בעמידה בשמש, כי אין כסאות, ואין מבנה לקבל בו אורחים.

צילמתי את המשפחה והבטחתי להביא להם את התמונות. הילדות שמחו להצטלם ולראות את עצמן במצלמה.

09.00 נפרדנו בהבטחה לבוא שוב.

סוף.

.