עזון עתמה, יום ב' 13.7.09, בוקר
6.35, עזון עתמה
תור של כ-30 פועלים מחכים.כמו כן תור של כ-5 מכוניות המחכות להכנס לכפר. הנהגים יוצאים מהמכוניות ומחכים בתור להבדק במגנומטר, אח'כ חוזרים למכונית ועוברים בתוך השער בדיקה מהירה. נוסף לתור הבדיקה במגנומטר הלוקח כ-20 דקות (15 דקות בחוץ וכ-5 דקות בתוך המתקן) החיילים פותחים תור נוסף ובודקים תעודות, מה שמזרז מאד את המעבר. הכל נעשה בשקט ובאדיבות. נראה שחלק מהעוברים מוכרים לחיילים.
7.10 התור נגמר ורק בודדים ממשיכים להגיע.
אנו מבקשות לעבור בכפר ונענות בחיוב, משאירות את המכונית בחוץ ונוסעות עם תושב הכפר ב"מונית" הלוקחת אותנו לסיור ברחובות שאנו לא מכירות, הגובלים בהתנחלות שערי תקוה, כאשר רק גדר רגילה מפרידה בין החצרות והבתים. הרחוב בו אנו נוסעות יפה, הבתים יפים, אך על הפלסטינים יש מגבלות בניה, למשל, אסור להשלים בנית קומה שניה שהחלו לבנות לפני מספר שנים. אנו רואות הרבה מאד חממות והוא מספר שבכפר יש 1950 תושבים ורובם מתפרנסים מחקלאות מפותחת. משווקים בשכם ובערים אחרות. אוירה כמעט פסטורלית עד שמגיעים למחסום שעל כביש 505 ושוב פוגשים את כל הכיעור והשרירותיות שבכיבוש.
כאן פוגשים משפחה עם שני ילדים שעברו שניהם השתלת מח עצמות באיטליה. הם חולים במחלה גנטית שממנה נפטרו כבר שני ילדים. הניתוח (והשהיה באיטליה) עלה הרבה כסף ומומן ע'י תרומות שחלקן נתרם ע'י המעביד של אב הילדים, בעל המפעל ביגל ביגל בברקן....
האב מדבר עיברית טובה מאד ופונה אלינו בבקשת עזרה. הילדים שהו בבית החולים רמב"ם הרבה זמן אחרי שובם לארץ וגם עכשו עליהם להיות שם כל 3 שבועות לביקורת. עד לפני הקמת הגדר והמחסום בצד זה של הכפר עברו ללא בעיות לתוך ישראל. עכשו שולחים אותו למעבר אייל או אירתח כי מעבר עזון עתמה אינו מעבר לתוך ישראל אלא רק לפועלים העובדים בהתנחלויות או בחלקות החקלאיות באזור התפר. כמובן שהמעבר במעברי אייל או אירתח מסוכן מאד מבחינה בריאותית לילדים ומבחינת הנסיעה זה לוקח הרבה יותר זמן. המקרה ידוע לדליה באסה ואין ביכולתה לעזור, קצין המעברים נפת קלקיליה מכיר היטב את המשפחה ומנסה לעזור אך החוקים השרירותיים הם מעל לכל שיקול אנושי.
אנו מנסות לעזור למשפחה ואם יש רעיונות יתקבלו בברכה.