ג'וברה (כפריאת), ענבתא, יום ג' 11.11.08, בוקר

צופות: 
ציונה א', אסתי ד'
11/11/2008
|
בוקר

אין היום ביקורי אסירים.  בישראל  יש בחירות לרשויות המקומיות. טכס יום הזיכרון לערפאת ברמאללה. 
משמרת בצל נחישות החיילים להרחיק ולמנוע מאתנו כל צילום.

עוד בדרך למשמרת בכביש מס. 444  , לא רחוק מצומת אייל,קבוצת גברים פלשתינים ממתינה למעביד שיאסוף אותם לעבודה.  גם בהמשך נראה מדי פעם פלשתינים צועדים על אם הדרך לעוד יום עבודה בישראל. ראינו בשעה מוקדמת זו גם קבוצת נשים בכיוון ההפוך בדרך חזרה לאירתח  [?]  

6:10 -  מחסום אירתח-  הטרמינל המבוצר הנקרא גם מסוף שער אפריים.

נסענו ישר  לתחילת התור. צד המגיעים מטול כארם.  המראה קשה!  כאלף איש נדחקים , נדחסים לאורך מערכת הגדרות , בין הקרוסלות, בחוץ, טרם הכניסה למבנה הטרמינל הצבוע בצבעי הפסטל.  דקות לאחר שהגענו התור התחיל "לרוץ" . אנשים נדחקו במהירות ,להספיק לנצל את שעת החסד להיכנס מוקדם,אולי יספיקו לעבור ולהגיע למכונית המעביד הממתינה בצד השני. אנשים מגיעים לכאן גם ב 3 לפנות בוקר כדי לתפוש תור ולהיות ראשונים. ובעיקר כדי לא להיקלע לכל הדוחק והצפיפות.  "זה קשה מאד ,אמר לי אחד,אין כח בשביל לדחוף!"   את המחסום פותחים ב-4:30  בבוקר. רבים מגיעים שעה וחצי לפני הזמן כדי להימנע מדוחק וצפיפות.

איש מקלקיליה,הממתין לפתיחת המת"ק  סיפר לנו שביום ראשון שעבר,בן אדם מכפר חבלה, בן 35 שבר את הרגל בגלל הדוחק,הרגל שלו נתקעה בקרוסלה ונשברה. הוזמן אמבולנס והוא נלקח לבית חולים  "וואקאלי" [של האו"ם] בקלקיליה.    לפי דבריו, ימי ראשון בשעות המוקדמות  הן שעות מאד קשות ושאל אם נוכל להגיע מדי פעם כדי לראות מה קורה.

בתוך המבנה,להזכיר, ימתינו להם, גם שם, עוד קרוסלותinfo-icon,עוד אלקטרוניקה,זקיפים עם כובע  מצחייה צהוב של חברת השמירה "מיקוד" . הנשק מכוון כלפי מטה,מעל ראשי העוברים . כבר אין חיילים רק אזרחים בתשלום בתפקידי שיטור. מעטים מדי מאיישים את תאי הבידוק. היום  שלושה מתוך שישה עשר.חוסכים בהוצאות. קבלן משנה שרוצה להרוויח !  גם אלה הנדחקים בחוץ רוצים להרוויח .יש כאלה שאף יפסידו כי המעביד לא  ימתין והם יאלצו לחזור על עקבותיהם ולשלם את דמי הנסיעה גם בדרך חזרה הביתה. כלכלה פשוטה.

מתוך צפיפות התור צועק אלינו ,מניף את ידו בכעס פלשתיני כבן 40 :  "מה אתם בכלל עוזרים ? סתם, סתם באים,מצלמים וכותבים,למי זה בכלל עוזר?  מה זה עוזר לנו? "

המרחק ומערכת הגדרות הסבוכה,בקושי מאפשרת לצלם ולתעד. האנשים הנדחקים נראים מרחוק מטושטשים בסבך רשתות וגדרות. גם לשאול ולברר יותר ממה שהעין בקושי רואה קשה,פשוט אי אפשר. נסענו לכיוון מגרש החנייה ויציאת הפועלים.

בסככה , כ-20 איש ממתינים לפתיחת המת"ק שיפתח רק בין 8:30 ל 9  בבוקר. ביניהם ארבעה אנשים מקלקיליה, שיצאו את ביתם בארבע בבוקר, הם פה מהשעה  7 ,ממתינים לחדש את הכרטיס המגנטי.

מגרש החנייה באירתח ריק!  אין אוטובוסים הממתינים למשפחות האסירים.  אין היום ביקורי קרובים בבתי הסוהר, כי אין משטרה ללוות את האוטובוסים  [בד"כ ניידת אחת על כמה אוטובוסים]   כולם עסוקים בבחירות המקומיות בישראל. אז היום לא מבקרים. כל מי שנקבע לו תאריך ביקור ייאלץ להמתין לאישור נוסף ולתאריך חדש.  גם האסיר הממתין.

בפתח היציאה, הקרוסלה האחרונה, יוצאים אנשים בזילוף איטי. אנו יודעים שבתוך המבנה מאות אנשים הנבדקים שוב ושוב ,במיוחד הצעירים.

יש להזכיר שכל העוברים  במבנה הזה ודומיו הם בעלי כרטיס מגנטיinfo-icon. כלומר כבר עברו מערכת בדיקות נוקשה  [שב"כ וכו']  כדי לקבל את הכרטיס המיוחל המאפשר עבודה בישראל. גבר כבן  40 , סוחר מטול כארם,בעל כרטיס מגנטי בתוקף,מספר שכל בוקר מעכבים אותו לחצי שעה של בירורים וחקירה ב D.C.O  ,אומרים לו שהוא מנוע שב"כinfo-icon [?]   לא מעכבים אותו בדרך חזרה מן העבודה.רק בבוקר! אומר שהוא מבטל המון זמן יקר ואיך אפשר לעזור?

פועל קטיף מכפר עילר , ע"י טול כארם,  מבקש להיכנס בקרוסלה  חזרה לטול כארם,שאלנו מה קרה,למה הוא מבקש לחזור? סיפר שהגיע ב-4:30 בבוקר למחסום כחלק מקבוצת  פועלי קטיף ,ביניהם גם כמה צעירים שכל בוקר נלקחים לבדיקה נפרדת  בחדר מיוחד,זה לוקח זמן ,המעסיק  לא המתין ,לכן חזרו. סיפר שהנסיעה הלוך ושוב עולה לו  36 ₪ . מספר גם שהרבה פעמים,בין בדיקה לבדיקה סוגרים את השער לרבע שעה ,חצי שעה מה שמייצר לחץ,עומס, דוחק והרבה מאד בזבוז זמן .    

 דברנו עם ירון, מנהל התפעול באירתח  שהתעקש לומר שהבדיקות מאד מהירות ושכולם סתם משקרים. בכל אופן הרים טלפון לאחד המעסיקים ושאל מדוע לא בא לאסוף את הפועלים שלו. חמש נשים מפרעון, כפר סמוך, פועלות קטיף תותים ברעננה,גם הן הגיעו ב- 4  למחסום  ושבו על עקבותיהן כי המעסיק לא המתין.

7:45-   על הכביש  חזרה מאירתח,  רואים נשים וגברים צועדים ,שבים על עקבותיהם ,שוב, בשל אותה סיבה.

קשה שלא להתרשם כל פעם מחדש מהעמידה העיקשת, במבט גאה ונחוש לעבור את כל המהמורות,לא לוותר על הזכות לעבוד וללמוד עם כל הקושי של החיים בצל הכיבוש. מפועלי הקטיף, סטודנטים, ועד אחרון הסוחרים.  מעורר התפעלות

8:00 בבוקר- מחסום ג'בארה    -  המחסום כמעט ריק . רוצות לעבור בשער לכיוון הכפר, המפקד מסרב :  "נשות ווטש ניסו להיכנס חמש פעמים ,הסברנו להם שאנחנו לא פותחים!  שער ג'בארה לכוון א-ראס סגור ומסוגר! "   כך אמר ולא יסף!  לא התעקשנו.  אני מצלמת צילום כללי ומאד סתמי של המחסום. בריצה מגיע מפקד המחסום,מנופף בעצבנות להפסיק מיד,"זה שטח צבאי ואסור בשום אופן לצלם!"   ביקש שנציג תעודות זהות,דרש שאמחק את התמונות, שנפנה את המכונית , שיקרא למשטרה. שאנחנו מפריעות לעבודת המחסום.  אף הוסיף "איך אתן לא מתביישות לצלם חיילים? אני איש ציבור,אם את היית עובדת עבודה ציבורית היית מסכימה שיצלמו אותך?  אנחנו שומרים עליכם ומה לא?"   הוא היה מאד נחוש לכפות עלינו את רצונו. האמת שאני לא הבנתי על מה המהומה. "כולה" עוד צילום מחסום!  "אם לא מציגה תעודת זהות אני קורא למשטרה"     נסענו.   

בענבתא,שתיים,שלוש מכוניות,חייל אחד משועמם בעמדת המחסום.

בסיבוב לכיוון בית-איבא, שבי שומרון , כ-50 מטר קדימה, מחסום פתע. השעה 8:15 ,ג'יפ האמר  מס. רישוי-703841 מסמן לנו לעצור! ארבעה קצינים, רובים שלופים מגיעים,מבקשים תעודה. שאלתי במה מדובר?  אמר שהמפקד ממחסום ג'בארה  דיווח שגרמנו להפרעה בעבודת המחסום. שאלתי איך הפרענו? טען שצילמנו ,אמרתי שנכון.שאנחנו תמיד מצלמים ושזה מותר. טען שאסור,זה שטח צבאי.הויכוח המוכר. ביקש שנמתין למשטרה,אמרתי בסדר,שאלתי כמה זמן? לא יותר מחמש דקות,.  חיכינו.  כעבור רבע שעה אמרנו שאנו נוסעות. ואז, אחד קפץ הניח דוקרנים על הכביש,הזיז את ההאמר לרוחב הכביש מול וצמוד למכונית שלי במרחק של כ-30 ס"מ.  וכל הארבעה התייצבו עם נשק שלוף,מופנה אלינו. כאילו היינו אחרוני המבוקשים. ביקשו תעודות,לא הסכמנו. כעבור זמן הגיעה ניידת משטרה ,הקצין החליף כמה מילים עם השוטרים שלא יצאו מן הרכב וכעבור דקה נסעו לדרכם.  שאלתי במה מדובר, אמר שזו לא הניידת שהזמין ושהם מיהרו לחזור למפקדה.  כעת נשארנו עם חיילים מתוסכלים ,להוטים לטרטר,להעניש,לחנך ובעיקר להבהיל!  התקשרתי לסמדר ולרעיה,בעיקר כדי לדווח ולהתייעץ.  

יצאתי מן המכונית לצלם את המעמד,זה היה בעיקר מביך,יותר קרוב לגן ילדים.  הודעתי לחיילים שאני מצלמת אותם כדי להתלונן עליהם יותר מאוחר. הם לא הגיבו ,רק ניסו להתחמק מצילום.     פתאום ניגש אלי הקצין,סגן  עומר סקיטל , ואמר: אתן יכולות לנסוע, סעי לדרכך. ככה פתאום! השעה 9 בבוקר. 45 דקות עיכוב. גם להם נמאס.    נסענו.

בכניסה לבית ליד,שישה אוטובוסים ,דגלי פלשתין מתנוססים עליהם. מתברר שהם בדרכם לטכס האזכרה ליאסר ערפאת במוקטעה ברמאללה. הם חוששים שלא יאפשרו להם לעבור בצומת זעאתרה  [תפוח]  מבקשים אם נוכל להגיע לשם כדי להבטיח שלא יעכבו אותם כדי שיוכלו להגיע בזמן לנאום של אבו מאזן במוקטעה .