ג'ית, חווארה, יום א' 21.6.09, בוקר

מתרגם:  צ'רלס ק.

 סיכום.
הכוונה היום הייתה לסייר במחסומים, סיור ראשון לאחד האורחים, ושני לאורח האחר.  הכוונה הייתה לבדוק את המצב בשטחים הפלסטינים הכבושים; התוצאה הייתה אחרת:  הצגה של דעות קדומות, שנאת זרים ולאומנות, ותמונה גרפית ומרגשת באופן בלתי צפוי של הקשר בין לאומנות, שנאת זרים, דעות קדומות גזעניות וערכים חברתיים ופוליטיים אחרים הקיימים היום באזורנו. 

כביש 55, בדרך לצומת ג'יתהמאחזים שרירים וקיימים ליד קרני שומרון וליד קדומים.  אוהל מטיפוס בדואי הוקם על הגבעה ליד קדומים, ומתחתיו, קרוב יותר לכביש, צעיר עומד מתחת לעץ זית (שאינו שלו) ומתפלל.  זו המשמעות בשטח של "קץ למאחזים." אחרי צומת ג'ית אנו מחליטים לראות מחסום "אמיתי" לפני שחוזרים בדרך הרגילה מערבה לענבתא וג'ובארה ומשם ל"מסופים" באירתאח/שערי אפרים ואייל.

 12:00 חווארה
אנו נוסעים לחווארה, חונים והולכים ברגל למחסום.  חייל במגדל התצפית על הכביש לפני מעגל התנועה מבחין בנו, ומתקשר בטלפון.  כמובן שהמפקד ועוזרו מגיעים עוד מעט לקבל את פנינו, והמפקד "מורה" לנו להראות לו את התמונות שצילמנו.  אחד האורחים צילם מרחוק את המחסום והרכבים שעוברים בו.  א', המפקד, שאת שמו אנו לומדים רק כעבור כמעט שעה, אומר כי "המחסום הוא שלי, החוק הוא שלי, ותעשו מה שאני אומר."  הוא רוצה לקבל את המצלמה, וכאשר אנו מסרבים הוא אומר כי יקרא למשטרה.  אנו מעודדים אותו לעשות כך.  בינתיים עוזרו, חייל צעיר, אומר לנו "אני גר בשדרות," ולומד כי אחד האורחים ביקר שם פעמים אחדות.  מהו הקשר הלוגי או ההגיוני בין מידע זה  לצילומים שצולמו על יד שני אזרחי החוץ אינו נהיר, כמובן.  אך מי אמר כי הכיבוש הזה הוא הגיוני?  שתי תעודות זהות, אחת זרה ואחת ישראלית, נלקחות על ידי המפקד ונעלמות לתוך כיסיו העמוקים המפורסמים של צה"ל.  המפקד הולך למקום אחר.  אנו הולכים בעקבותיו.  לא יתכן כי מחסום ווטש ירשה שתעודת הזהות של אורח תילקח על ידי הצבא.  ובכן, החיילים אינם יודעים מה לעשות.  הם אינם רוצים כי נשהה במרכז המחסום.  הם גם לא מתכוונים לוותר על תעודות הזהות.  המפקד, סמל, הולך הלוך וחזור בין הצל המועט ליד בוטקה קטנה, ועמדות הבדיקה במרכז המחסום.  אזור הולכי הרגל רחוק למדי, וקשה לראות אותו. 
תנועה רגילה רבה, חלקה נבדקת, חלקה לא, חלקה מוחזרת, עסקים כרגיל. חם, אין צל, אין מים, ויש תיקו.  המשטרה לא מגיעה, וברור כי המפקד גם נמצא בדילמה, אינו יכול לשחרר אותנו כי עבר זמן כה רב, אך רוצה להפתר מהבעיה שיצר לעצמו.
 12:45  לבסוף מגיע ג'יפ משטרתי לבן (דומה לזה של המת"ק), והשוטר (מאריאל) והמפקד מתייעצים.  ברור כי גם לשוטר אין מושג מה לעשות (הוא אפילו אינו מצליח לאתר את הויזה בדרכונה של הצעירה), ויש לו עוד פחות מושג מה לעשות עם האורח העקשן, שהוא במקרה גם דיפלומט.  כאשר הוא מודיע כי יתלונן (עד לדרג של לשכת ראש הממשלה), המפקד אומר לו, לא לתת את אמונו באישה הזו ממחסום ווטש, אשר "יוצרת לך בעיות."  וכך הלאה, עד שבסוף אומרים לאורחים, "מה אתם בכלל עושים בארצנו?"
 12:55  כעבור עשר דקות משמרת חדשה מגיעה, עם מפקד חדש.  הוא מיד אומר לנו כי איננו יכולים לעמוד היכן שאנו עומדים (אך אנו עומדים ליד ג'יפ המשטרה, יחד עם השוטר, היות והסמל ואנשיו הסתלקו).  אחד החיילים מתעקש כי הוא מכיר את הצעירה האורחת,  אשר הגיעה לראשונה לישראל לפני ימים אחדים.  הוא ממשיך להתעקש.  הוא אינו מפסיק "להתעקש," גם אם אין כל הגיון בכך.
 13:00 השוטר מחזיר לנו את תעודות הזהות והדרכון.  סוף סיור המחסומים. 
תחילת ההבנה של עומק השינוי הדרוש כאן, לא רק בנוגע למחסומים, להתנחלויות ולכיבוש, אלא בדעות כלפי "האחר."