קלנדיה, יום ב' 22.6.09, בוקר
06:15 ענאתה - תור ארוך של מכוניות ממהרות וצופרות, ואחרות סותמות את המעבר בניסיון להסתובב באמצע המסלול וסתם להידחף, תופעה שכמובן אינה ייחודית למחסומים.
מיד בהגיענו למחסום ניגש אלינו חייל ושאל מי אנחנו כיאה להתעלמות הקבועה מ"שקופים ושקופות". קצב המעבר היה בסדר והכול נראה כאילו זה סדר התנהלות תקין מאז ומעולם ולעולם.
07:00 קלנדיה - בכניסתנו השקפנו מבעד לזכוכית של חדר הבודקים. החיילת מדברת באינטנסיביות בסלולארי, מסתכלת בתעודות המוצגות לה, מסתכלת במחשב המציג את התעודה והאישור הנחוץ ובשתי אצבעות מנפנפת "תעברו". חייל או חיילת ליד המחשב השני ישן. תור ארוך במסלולים, תור ארוך גם לפני מסלולי הבדיקה. רחשי ההתמרמרות באוויר. מוסרים לת. קצין המת'ק, על החייל הנרדם, אומר שיבדוק.
עדיין לא פתחו אף פעם את המסלול "ההומניטארי". עם הגיענו קרה הנס ומידי פעם הוא נפתח. התנועה במסלולים זורמת פנימה מפעם לפעם ובפנים שורות כפולות וארוכות של מחכים. עד 08:30 התור במסלולים החיצוניים הולך ומתמעט אך בפנים עדיין צפוף אנחנו עומדות מעל חצי שעה בתור הפנימי, רואות איך שוב ושוב העוברים צריכים לחזור ולהוריד עוד משהו ועוד משהו עד שנגמר הצפצוף בבודקן. כשאנחנו מגיעות לפני חלון הבדיקה מתברר שהחייל ישן שוב או עדיין שרוע בעיניים עצומות על הכסא. מתפתח ויכוח עם החיילת כשהיא רואה שאנחנו מדווחות על כך שוב.
כשכבר היינו במכונית בנסיעה התקשר ת. הקצין שתמיד מתייחס ברצינות לכל מה שמבקשים אותו, ובקש שנעבור עוד פעם כדי לראות אם הוא עדיין ישן. לצערנו לא יכולנו לחזור ולעמוד עוד פעם חצי שעה בתור וממילא זה ויכוח חסר תוחלת שהרי החיילים מכחישים ועוד מאשימים אותנו בהפרעה לעבודתם, וכך נורמות שונות של עבודה מתנגשות וברור מי מנצח.