קלנדיה, יום א' 7.6.09, בוקר
06:45 - אולם עמוס, תור ארוך לפני המסלולים, הרבה מאוד אנשים, נדחפים להיכנס.
רק עכשיו פתחו לראשונה את השער ההומניטארי, אנשים דבוקים אחד לשני, השוטר מוציא את הצעירים.
עד שעה 10:00 היה כל הזמן מלא, התמרמרות בתור הפועלים שרק ההומניטריים נכנסים. אני מנסה לעזור לנשים וחולים להגיע לשער ההומניטארי בכל פעם שהוא נפתח, כלומר אני דוחפת ומושכת, נפצעת ביד, אבל אין ברירה, אחרת הזקוקים ביותר לא יגיעו לפתח.
שלוש נשים שנכנסו לאזור השרוולים החליטו לחזור ולצאת. הן הופנו על ידי החייל לצאת דרך מסלול הכניסה, כלומר הן, נשים לא צעירות ולא רזות, היו צריכות להידחף בכיוון ההפוך במסלול כשהגברים צריכים לפנות להן דרך. ממש נורא. התלוננתי במוקד ההומניטארי. (אז התלוננתי....)
בתור המסלולים דחיפות איומות, צעקות, וכך כל הזמן עד 10:00 כשהתור נגמר.
האקומנית מאירלנד סיפרה שביום ראשון שעבר אמנם היו פחות אנשים אבל הכול פעל בסדר ובמהירות ובשעה 07:30 הם כבר עזבו את המחסום. ביום שלישי גם היה עיכוב גדול והיא ראתה כשעברה במחסום שהחיילים בבדיקה בפנים מעכבים, לוקח זמן עד שמפעילים את המכונה לבדיקת החפצים, החיילת שאלה שאלות רבות ובלתי רלבנטיות את העוברים. זה הרי מה שהעוברים במסלולים כל הזמן טוענים.