דיר שאראף (חביות), יום א' 14.6.09, אחה"צ

צופות: 
משקיפות: אליקס ו., רותי ו-ז, סוזן ל. (מדווחת), צ'לרס ק. (מתרגם)
14/06/2009
|
אחה"צ

סיכום
לפי אמצעי התקשורת, היום הוא "יומו של נתניהו," אבל בעצם הוא היה היום של המשמרת שלנו בשטחים הפלסטינים הכבושים, משמרת אשר שונתה, לא בגלל מדיניות חדשרה כלשהי (לפחות, לא זו שניתן להבין אותה), אך שונתה יחד עם השתנותם של כללי הכיבוש; אחדים מהמחסומים היותר גדולים כבר אינם קיימים – בית איבא, בית פוריק. גם הנקודה היחידה בקלקיליה שהייתה נגישה לנו כבר אינה קיימת. אך כל התעלות והחסימות נשארו, מכערים לנצח את הנוף. הדוגמא הבולטת ביותר של הרס הסביבה היא בענבתא, מקום בו הקמת המחסום החדש פילסה נתיב רחב דרך עמק קדמוני. קיים, אולי, רושם של תנועה חופשית, אך זו מראית עין בלבד, או מעשייה נוספת מתוך ה"ספין" התמידי של הכובש.  מה שכן ברור, כמו תמיד, לצופות מחסום ווטש הן העובדות בשטח. שימוש רב יותר במה שקרוי "מסופים," ומספר הולך ופוחת של נקודות גישה לישראל עבור אלה שהתמזל מזלם וקיבלו רשיונות עבודה. היות וכבר הצליחו להרתיע חלק מהאוכלוסייה הפלסטינית על ידי מניעת חופש תנועה, נראה כי הדגש מושם עכשיו על הרתעתם של אלה שיש להם שמץ של זכות לעבוד בישראל. כמו שרוחם של הולכי הרגל נשחקה בנסיונותיהם לנוע ממקום למקום בשטח שלהם, נראה כי כעת הכובש מרתיע אלה המצליחים להשיג רשיון עבודה. אבל הכובש אינו יודע דבר על "סומוד," ההתעקשות המתמדת של הפלסטינים, למרות העוולות הפוליטיות, הכלכליות ופיזיות הנגרמות להן. הם יודעים כי, בסופו של דבר, ידם תהיה על העליונה.
הנתיב שלנו נקרא כעת "הנתיב הצפוני," ולכן החלטנו לצאת לסיור.
אחרי ג'ית, בדרך ליצהר (התנחלות) וחווארה (ליד שכם), מאחז חוות גלעד נראה היטב בשטח. יש לו מבנה אחד גדול וגלוי לעין, עם גג אדום – לא אדום ים-תיכוני, אלא אדום צורם במיוחד בחלקת הארץ הזו. ליד מבנה יחיד זה, הנראה קבוע מאוד, נמצאים מספר מבנים "מאחזיים," יחד עם עמודי חשמל וטלפון. יותר מזה אי אפשר לראות מהכביש.
13:30  סרה  
החלטנו להגיע למה שהיה פעם מחסום מחוץ לכפר. היום, לא הגענו רחוק. קבוצת גברים פלסטינים, הולכים ברגל לכיוון צומת ג'ית, עשו לנו סימנים בידיים. "לאן אתן נוסעות בכלל?"  בעצם, לא יכולנו להגיע רחוק מהסיבה הפשוטה שהכביש חסום לגמרי, כבר במרחק רב לפני שמגיעים לצומת של הכפר, במקום שפעם עמד המחסום. היום סלעים גדולים מוטלים על הכביש, יחד עם השער הצהוב הבלתי נמנע, וברור ביותר – עובדות בשטח – כי אין גישה לכביש האפרטהייד במורד הדרך. יתכן כי הגישה מלמטה, בצד השני, מובילה בית איבא אך, שוב, הכובש חשב על הכל. קנטונזציה – אם לא להולכי רגל, אז לפחות לרכבים.
13:40  דיר שארף
ליד שבי שומרון, שהוא הסיבה למחסום החדש בדיר שאראף, לא עובדים על כביש האפרטהייד החדש המוביל מההתנחלות לכביש הראשי למטה.  אין אנו יודעות מה משמעות הדבר. צלע ההר פגוע, עצי הזית מחוקים ומופקעים, אך מהו רצונו של הכובש – שהמתנחלים, כמובן, הם חלק ממנו? מי יודע?
לראשונה היום רואים תנועה של ממש, זרם מתמיד של רכבים, אין צורך לעצור מישהו, שפירוש הדבר הוא כי אין רכבים ישראלים (לוחיות צהובות) היום. השיעור נקלט (רק בשבת, לעולם לא ביום א').