אבו דיס, ראס אבו סביטאן (מעבר הזיתים), שיח' סעד, יום ג' 2.6.09, אחה"צ

צופות: 
חנה ג., רחל ו. (מדווחת
02/06/2009
|
אחה"צ
החלטנו לחזור לשיח' סעד לאחר שנעדרנו מהמקום במשך חודשים רבים . המעבר חוזק בשתי שורות של גדר תייל (שמנו לב לכך שקרוב לערימת הזבל מימין למעבר, חלק מהתייל הועבר למטה, כך שניתן  לעבור במקום אם מישהו הצליח להתחמק מהתאורה החזקה ומאיתור החיילים שעל המגדל.

 
כאשר הגענו למקום תריסרי ילדים חזרו מבית הספר. , האזור בו עמדו פעם חנויות משגשגות נראה עתה זנוח לחלוטין. לא היתה נפש חיה באיזור המעבר. נסינו לשוחח עם אנשי מג"ב, אבל הם התעלמו מאיתנו במתכוון.

 
המשכנו לאבו דיס (מקום נטוש כמעט לחלוטין) ולמלון הצוק (קליף), שמצב ההתפוררות שלו רק החמיר. כעת יש גדר קבועה ממתכת בכל איזור המעבר, והיא נפתחת רק להולכי רגל שיש להם מסמכים מתאימים. מספר מבקרים מארה"ב רצו לבקר את בני משפחותיהם,אך יכלו לעבור רק אחרי שקרוביהם הגיעו למחסום וזיהו אותם.

 
הלכנו בין הבתים כדי להתבונן בהתנחלות מוסקוביץ (שלא השתנתה כלל בזמן שחלף).גם החומה הבלתי גמורה לא השתנתה. מכל מקום, כאשר התבוננו ממרחק, שמנו לב לקומפלקס גדול של בנינים חדשים (עדיין לא מיושבים) לשמאלו של מרכז האו"ם. שאלנו את אחד התושבים המקומיים מה זה והוא אמר שזו התנחלות חדשה, הוא לא ידע מה שמה. אז הוא אמר "הם בונים בכל מקום. מה אנחנו יכולים לעשות".

 
המשכנו ועברנו את מעבר הזיתים, שהיה שקט אבל לא יכולנו לראות הרבה. בדרכנו חזרה, הדרך הראשית היתה חסומה, כך שנאלצנו לסוע בדרכים צדדיות. אדם נעים ביותר עצר את מכוניתו (מופתע בבירור למצוא שתי נשים שנראות ישראליות  נוסעות באיזור), הוא שאל אותנו אם טעינו בדרך. סיפרנו לו שהיינו בדרכנו לאוגוסטה ויקטוריה, והוא הנחה אותנו לשם. אנחנו לא מפסיקות להתפעל מכמות האנשים ששומרים על הגינות למרות הקשיים שלהם הם חשופים באופן יומיומי.