אייל, יום א' 10.5.09, בוקר

צופות: 
משקיפים: מיקי פ ודבורה ל. (מדווחת)
10/05/2009
|
בוקר

 אנחנו מגיעים למחסום אייל ב-04:15. לפי הבינלאומיים שנמצאים בצד הפלשתינאי, המחסום נפתח בזמן ב-04:00, וכבר אז השתרך התור עד קלקיליה. זאת אומרת שכבר עם פתיחתו כבר השתרכו מאות רכבים בתור.

נראה היה כאילו התור, שהתחיל מהשער המסתובב, המשיך ללא סוף. לא יכולנו לספור כמה אנשים חיכו או לראות את קצהו של התור בגלל החושך. התור היה מסודר. בכל דקה נבדקו כ-13 איש ועזבו את בניין הטרמינל.

ב-04:25 השער המסתובב, המאפשר כניסה לטרמינל, ננעל. השער נפתח ונסגר בהתאם לכמות האנשים אשר מורשים להיכנס לטרמינל. הקצב אינו אחיד ומשתנה לעתים תכופות. השער יכול להיות נעול למשך 10 דקות או למשך כמה שניות. הוא יכול להשאר פתוח במשך דקה או שתיים. היום, לאחר שהוא ננעל ונשאר נעול במשך כמה דקות, התור המסודר התמוסס ותוהו ובבוהו השתלט, וכולם פתחו יחדיו בריצה לכיוון השער המסתובב. במקום היה ג'יפ, והחיילים שבתוכו צפו במהומה, אך לאחר כמה דקות פשוט עזבו את המקום.חייל שעמד בתוך הטרמינל הורה, בעזרת מגפון, לאנשים להתרחק מהשער המסתובב, אך ללא הואיל. אנשים נדחסו אחד כנגד השני תוך כדי שהם מנסים להחזיק את חבילותיהם מעל הראש, או להשליכם לחבריהם מעבר לגדר, על מנת שיוכלו לאסוף אותם לאחר שיעברו את השער המסתובב. הם צעקו והתלוננו ואמרו כל הזמן זה לזו: "אחד אחד".

כשכל כך הרבה אנשים דוחפים כנגד השער המסתובב, השער נתקע, גם אם אינו נעול. אלה שהצליחו להכנס לבניין ניסו לעזור על ידי זה שדחפו מהכיוון הנגדי. כמה אנשים הצליחו להזדחל דרך המרחב הצר שבין השער המסתובב והקיר. החייל עם המגפון קרא לכיוונם להפסיק.

היו פלשתינאים שלא היו מעוניינים להידחף, וחיכו בצד, מקווים שהקהל יתפזר. דיברנו עם אדם אחד מאוחר יותר שאמר לנו שהוא מגיע למחסום ב-03:30 בוקר כל פעם, אבל לא יוצא לפני 07:20 מכיוון שהוא לא מסוגל להדחף.

ב-04:49 הג'יפ חזר וחנה ליד השער המסתובב. הבחנו באוטו עם אורות מהבהבים בצד הפלשתינאי. התקשרנו לבינלאומיים והם אמרו לנו שמדובר באמבולנס עם שני פצועים בתוכו.

ב-04:55 אחד מהחיילים בתוך הג'יפ הבחין במישהו שניסה להדחף בין השער והקיר, ורץ אליו על מנת לעוצרו. הבינלאומיים רצו לדעת אם אנחנו יכולים לדבר עם הצבא על מנת לפתוח עוד שער מסתובב, וזאת על מנת לאפשר מעבר לנשים שלא יכלו לעבור בגלל הלחץ. לא יכולנו לעשות דבר, אבל בסופו של דבר הבינלאומיים הצליחו ליצור קשר עם מישהו אחר שאכן סידר שיפתח עוד שער.

ב-05:25 חיילים מהג'יפ ניגשו אלינו ואמרו לנו שאנחנו לא צריכים להיות שם. הם רצו שנעמוד מאחורי מבני בטון גדולים. מהמקום אליו הם רצו שנעבור לא היה אפשר לראות את השער המסתובב בצד הפלשתינאי. החיילים אמרו לנו שמדובר בשטח צבאי סגור. זזנו מעט אחורנית.

ב-05:35 החיילים חזרו ותלו שלט שהכריז על המקום כשטח צבאי סגור. הם התעקשו שנעמוד מאחורי השלט. זזנו והצלחנו למצוא מקום מרוחק יותר ממנו יכולו לצפות על השער המסתובב בצד הפלשתינאי.

הבחנו בכ-20 איש יושבים מאחורי הגדר בצד הישראלי. משהו לא הסתדר עם תביעות האצבעות שלהם והם היו צריכים לחכות עד 08:30 לפתיחתו של ה-DCO. זהו משהו שקורה לעיתים תכופות לפועלים ואנשים שעובדים עם הידיים שלהם. השפשוף התמידי של האצבעות גורם לחוסר התאמה בין התביעות הנוכחיות ואלה שנמצאים במאגר.

בתוך בניין הטרמינל פעלו ארבע עמדות לבדיקת המסמכים של הפלשתינאים. רק 12 איש בממוצע נבדקו ועזבו את בניין הטרמינל בצד הישראלי (בין 3 ל-20 איש בדקה).

בערך 3,500 איש צריכים לעבור במחסום כל בוקר על מנת להגיע לעבודה. זוהי שערורייה לפתוח רק 4 עמדות על מנת לשרת אותם. הדבר הינו מגוחך, בעיקר כשאת רואה מה הלחץ שאנשים נמצאים תחתיו. אנשים שמגיעים מכפרים מעט מרוחקים יותר צריכים לקום ב-02:00 על מנת להגיע לעבודה בזמן. הם צריכים לעבור דרך מחסומים אחרים על מנת להגיע למחסום בגבול ישראל. וכאן בגבול הזה הם פוגשים תור בלתי נגמר של אנשים, כולם תחת אותו הלחץ להגיע לעבודה, והם נאלצים לריב אחד עם השני על מנת להשיג מקום בתור. כאילו שאנחנו מכינים את הזירה בדיוק להשתלשלות הארועים הזאת. התנהגות כזאת, כלפי אנשים שעברו את כל הבדיקות הביטחוניות ושקיבלו את אישורים היא בלתי מתקבלת על הדעת. התנהגות כזאת גורמת לתוהו ובבוהו. כמו שפלשתינאים רבים לידינו אומרים: "אלה לא חיים".